קשה לחשוב על מקום מבודד ומרוחק יותר מבורות לוץ. סוף העולם ימינה עם סלסולים, זה בורות לוץ. תהליך מדוד של הידרדרות באיכות הכביש, מכביש אגרה מהיר, לסתם כביש מהיר עוקף באר שבע, לסתם כביש מסוכן עד עמק הרוחות, לכביש משובש ענוד מהמורות, לדרך כורכר שנראית כעצמות היבשות של הדינוזאורים. חבורה של גברים כרסתנים על נשיהם וטפם במכוניות שטוב היה להן אילו לא ניסו לצלוח דרכי סלעים קישחות, התקבצה לה אל אותו קצה העולם ימינה, ויצאו אל הטבע שאינו אלא שטחי מדבר חסר רחמים שהשמש אופה מדי יום ביומו לכדי לובן מבהיק, רק כדי להיווכח שגם בו צומחים פרחים. והם עוד שילמו בשביל זה טבין ותקילין, ועוד מוקדם בבוקר, בעוד שהאדם הסביר בחופשה יחשוב אולי על פקיחת עין תורנית.
יש אנשים הנוסעים למרחקי העולם כדי לראות יערות עד שופעי ירק משובצי אגמים בצבע טורקיז, מעוטרים בפסגות נישאות ולבנות שלג עד. יש שיוציאו את ממונם כדי לשוט בספינות פאר באיים הקריביים במי בדולח וחופים הומי נערות שחומות שת. ויש הנוסעים עד לקצה מדינת ישראל שממנו רואים את הר חריף, מפלצת של תרני תקשורת, כדי לראות שניים-שלושה בורות מים מתקופתו של שלמה המלך שחרבו זה מכבר, טרסות שבהן, אומר המדריך שחלב אימו עדיין לא יבש על שפתו העליונה, גדלו פעם עצי פרי, ולשחזר בעיני רוחם את דיש התבואה בגורן במקום שבו קשה להאמין שניתן לגדל יותר משני בדלי שעורה. אה כן, גם לזהות מיני פקעות ופריחת החלבלוב, ואיזה הולך על ארבע מטיל גללים בדיוק כאלה. (הפרא מיבוא פרסי, אם לא ידעתם).
הקצה הכי נידח של הארץ
וכל אחד מן הכרסתנים הללו, ונשותיהם שתחיינה, הוא אבן חן, יהלום, פטדה וברקת - מהנדסי תוכנה, כימאים, רופא, איש מכירות של חברה רב-לאומית, עולה ותיק מלונדון עם עולה חדשה מקליפורניה, חייל משוחרר וחברתו החיננית - מכל טוב הארץ. איש לא עשה סלקציה כלשהי. אלה פשוט האנשים שחשבו כי את חופשת הפסח היקרה מפז יש לבלות בקצה הכי נידח של הארץ, ולכתת את רגליהם בשבילים וחתחתים של ארץ תלאובות כדי להכיר אותה - ברגליים.
היה נפלא. שמי תכלת עמוקים, אוויר פסגות צלול, אלה אטלנטית נישאה, פריחה שבה כל שמשונית ועירית הם נס, וחברה שאין להעלות על הדעת טובה ממנה.
עם סיום המסלול, לכאורה, עמדנו על גבעה נישאה שממנה נראו התרנים של הר חריף קרובים כמטחווי קשת, והשווינו את המפה לשטח. על-פי המפה, והמדריך, והחוקים והמשפטים, אמורים להמשיך עם השביל הכבוש עד למזלג, ומשם לרדת לחניון. אלא שהשטח, רוצה לומר מבט ישר לעבר החניון, הראה על שביל עזים משודרג המוביל היישר אל המטרה. תוך חצי שנייה, כאשר החוקים והמשפטים התנגשו עם השכל הישר, הוכרעה הכף, והמדריך הצעיר ננטש על אם הדרך, בעוד שהחבורה יורדת בשביל העיזים היישר לכלי הרכב. הישראלי ה"מכוער" במלוא הדרו.
בחניון התפנינו למלאכת הקודש - אכילת הצידה לדרך. יש שם בקצה העולם ימינה עם סלסולים סככת אבן מקורה בכפות תמרים יבשים. זו הייתה מלאה בילדים שעושים מה שעושים ילדים - קופצים, רצים, צווחים, מצחקקים, מכרסמים מצה עם ממרח שוקולד. שניים-עשר ילדים שכל אחד ואחת מהם פנינה של עליצות ומשובה. על ספסלי האבן ישבו ארבעה זוגות. לא יפים ולא מכוערים, לא רזים ולא שמנים, זה קרח וזה מתולתל, זו עדינת גפיים וזו עבת זרועות. וכולם מרוצים ושמחים וצוחקים ומחייכים למראה הילדים הנהנים בעולמם.
ברדיו הטבח הנמשך בסוריה, איומיו של האחמדינג'אד, התחרות על ראשות הזוועה המצרית, וחוסר האונים של העולם העומד מתבונן על מעשי הרצח, דברי הרהב, והתרסקות כל התקוות לשפיות, מתינות, אהבה ושלום. בסככה של בורות לוץ, בקצה העולם ימינה עם סלסולים, שררו השפיות, השמחה, האהבה והשלום בין כל סוגי היהודים המוכנים להגיע לשם ולקדש את ארץ ישראל בכל אתר ואתר בצחוקם של ילדיהם.
ישראל נראית טוב מאוד מבורות לוץ, וגם מחרבת מדרס, וגם ממערות לוזית, וגם...
חג שמח!
