המחזה "שלוש אחיות" המועלה בסמינר הקיבוצים עם צוות מסיימי החוג לתיאטרון שם, כמו שאר מחזותיו, שבים ועולים על הבימות שוב ושוב. א. מסיבת אהבת הקהל את מה שנחשב כבר לקלאסיקה. ב. משום שהצגות מסוג זה מעניקות לשחקנים וליוצרים אפשרות להתבטא דווקא בניואנסים המעודנים והזעירים, והם שמדגימים את ההבדל בין הפקה להפקה, ואת כשרונים של המבצעים. המחזור המסיים של הסמינר, שכבר הוכיח את יכולותיו המגוונות בהצגות קודמות השנה, מאלץ את השחקנים (בבימויה המוקפד של טאטיאנה קנליס-אוליאר) לתת את מירב הביטוי יותר במובן המילולי ופחות האכספרסיבי. אולי משום כך, לעיתים הם מעט נדמים כמדקלמים את הטקסט (בתרגומו הרהוט של דורי פרנס) ופחות חיים את הדמות. אך גם עם כל עומס הקלאסיות הכופה כעין-דקלום, יש בכל דמות את הזהות האישית שלה. כך האחות הבכירה, מהשלוש והאח החיים באחוזת אביהם) – אולגה (אלמה דישי שנולדה לקלאסיקה אך מצליחה גם בכל תפקיד אחר). היא המורה הרווקה, כעין המיגדלור של המשפחה, השומרת על טובתם של יקיריה. לעומת רצינותה ודאגתה, הרי מאשה, הנשואה למורה שאינה אוהבת כלל, (רונית אפל היפה) היא תאבת חיים, ומנהלת רומן בלי לעשות חשבון לאף אחד, עם הקצין וירשינין, מפקד הגדוד שהגיע לכפר שלהם. הקצין (אלכס פולונסקי המצוין שחי את הדמות, עם כל הקסם וההדר הרוסי שקיים בו), הוא נשוי לאשה חולה ואב לשני ילדים. רק האחות הצעירה והרווקה, אירינה (נצנת מקונן מלאת להט הנעורים) מלאת אופטימיות, בה היא פותחת את המחזה, בבוקר יום הולדתה. כל האחיות חולמות על הרגע בו תעזובנה את האחוזה בכפר שאביהן שנפטר שנה קודם, הוריש להן, ותחזורנה למוסקבה. שם מתרכזים כל החיים החברתיים, התרבות, הנשפים וההיי לייף. אך הן לא יודעות שאחיהן המהמר אנדרה (גיא זך), הפסיד את כל רכושן כשלווה כספים לשם המשך ההימורים. מה שמתגלה להן רק לקראת הסוף. ליאור ברגר הג'ינג'י כבעלה של מאשה מצוין, כרגיל, אלעד סממה ממש בולט בכשרונו כ"צ'יבוטיקין", וכך גם מתעלה רועי בוסקילה המרשים בדמות השליח הזקן פראפונט. נועה פרידמן כמשרתת הזקנה אנפיסה מכמירה ומקסימה, יעל רוזקינד כנטשה, אשתו של האח אנדרה, קצת מדי סימפטית בתחילה, אך מתגבשת כקלפטע האולטימטיבית במערכה השניה. אלעד צ'רנינסקי הוא הברון טוזנבך הסימפטי, עמו נאותה אירינה להתחתן, אך היעד לא מומש בגלל הסוף הטראגי. "שלוש אחיות" ממחיש על הבמה את האפרוריות וחוסר התקווה של האנשים הבינונים, הכפריים ברוסיה של סוף המאה התשע עשרה-תחילת המאה העשרים, ויש בה כעין נבואה בציטוט:"שפעם, בעוד 100 שנה, אנשים יעבדו ברוסיה והכל יהיה טוב". כי סדר היום ברוסיה, כפי שעולה ממחזותיו של צ'כוב ומהספרות הרוסית בכלל, מתקיים על בטלנותם ונהנותם של בעלי האחוזות והמעמד העליון, תוך ניצול המעמד העמל, מה שהביא את המהפכה הבולשביקית. (מה שמזהיר אותנו כאן, לא לחזור על טעות זאת של טיפוח בטלנים בתואנה של עבודת קודש). זה הלקח מכל מחזותיו של צ'כוב. הצגה רצינית, אולי ארוכה מעט מדי לקצב של ימינו, אך עשויה בידי שחקנים מקסימים ומוכשרים, בתפאורה יפה של אליאנה אשל, עם תלבושות תקופתיות מדויקות לפרטי פרטיהן של שני קאין ותאורה של מאיר אלון.למעריצי צ'כוב.