הָעֹמֶר וְהָחָג
בְּטֶרֶם נִגְמְרוּ יְמֵי הָחָג
וְהָעָם בַּהֲמוֹנָיו עֲדַיִן חָגַג
מַתְחִילָה סְפִירַת הָעֹמֶר
וְנִזְהָרִים בּמַעֲשֶׂה וָאֹמֶר
הַסְּפִירָה מְהוּלָה בְּעֶצֶב
וְהָלֶּב דּוֹפֵק לוֹ בְּקֶצֶב
וּמְסַלְּקִים מִמֶנּוּ כֹּל רְבָב
כַּמְּצֻוֶּה בַּעַל פֶּה וּבֵכְתָּב
לֹא רַק הַסְּפִירָה חוֹבָה
הִיא לָנוּ תִּזְכֹּרֶת טוֹבָה
לִנְהוֹג כָּבוֹד בֶּאָדָם וָרֵעַ
כִּי בַאֲהָבַת הַזֻּלָת נִוָּשֶׁעַ
ימי העומר והשבועות
ימי הָעֹמֶר מתחילים ממחורת החג הראשון מט"ז בניסן עד ו' בסיון למעשה הספירה היא בסימן השביעיות, וכבר נאמר כי הספרה שֶׁבַע במסורתנו מספר חיובי ומקודש. כאן אנו סופרים את הימים מתחילת ט"ז כאמור שבעה שבועות ובסך-הכל ארבעים ותשעה ימים וביום החמישים חוגגים את הֶחָג השני מבין שלושת הרגלים שניתן לו השם שָׁבוּעוֹת. אמרו חכמינו ז"ל שספירת העמר היא אחת הדרכים לקביעת המועד של השבועות, כפי שצוה הקב"ה אותנו לעשות: אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. אומנם המועדים הם מועדי ה' אך ישראל קובעים תחילתם ולא הקב"ה. קביעת מועש השבועות מתנהלת על-פי התורה שהקב"ה נתנה לנו.
פרק הזמן של שבעה שבועות מתחיל כאמור יום אחרי יום ראשון של פסח, זאת גם כדי לסיים את הקציר. כי חג השבועות נחשב ליום קציר העמר - הוא קציר חטים כפי שנזכר במגילת רות המואביה. בארבעים ותשעת הימים שוררת גם אבלות לפי האמור בגמרא (יבמות סב:) כי בפרק זמן זה מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. כמה קשה וחמורה הפגיעה בזולתנו לפיכך מצוה עלינו לנהוג כבוד זה בזה. כי העומר לא בא אלא כדי להזכיר לנו איך להתיחס אל זולתנו. ואלה המקפידים על מלה ואות התפילתם או בברכתם לשוא יקפידו אם אחרי הברכה והספירה אינם נוגים כבוד בזלתם.
הצווים הקשורים לעומר הם שלושה: הראשונה. קצירת העומר. השניה הבאת שתי (ככרות) הלחם. השלישית ספירת העומר. המצווה הראשונה מובאת בלשון זו: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא כג, י). למעשה את הקציר מתחילים ממחורת יום ראשון של פסח ומניפים אותו בבית המקדש, כדי שיהיה אפשר לאכול לחם או תבואה מהתבואה החדשה.
המצווה השנייה היא קרבן מנחה משתי (ככרות) לחמים (העשויות מחיטה חדשה) המובאת בחג השבועות ביום העצרת, לבית המקדש שם מניפים אותן. וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיְהֹוָה מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם" (ויקרא, יז) ונכתב בספר החינוך: ביום חג השבועות מקריבים מנחה: ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים (ספר החינוך, מצווה שז). המצווה השלישית היא ספירת העמר לספור את הימים בין שתי המצוות אלו (דהיינו בין מצוות קצירת העמר הנעשית בטז' בניסן, לבין מצוות הבאת שתי הלחם בשבועות. כפי שנאמר: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם (מצוות ספירת העומר...מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה (מצוות קצירת העומר). שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת...וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהֹוָה. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם (מצוות הבאת שתי הלחם)" (ויקרא, טו - יז).
תקופת העמר
בַּזֹּהַר (ח"ג צז.) נאמר מה טעם נמצא בספירת העמר והוא אומר: ספירת העמר באה לטהר את העם מטומאתו שדבקה בו במצרים, וכך נאמר שם בקשר לכך, כי כאשר יצאו בני ישראל ממצרים הם היו משוקעים במ"ט שערי טומאה, ובימי ספירת העומר הם הועלו על-ידי הקב"ה כל יום בדרגה אחת עד שהם הגיעו למ"ט שערי קדושה. בזכות ההתרכזות בספירה והכונה להטהר מטומאת שדבקה בהם היו ישראל ראויים לקבל את התורה בחג השבועות. זה שאמרנו הספירה הייתה מעין הכנה של בני ישראל בצאתם ממצרים עד הגיעם לדרגה ראויה שיהיו מְסֻגָּלִים (כעם סְגֻלָּה) לקבל עליהן עול מלכות שמים כי בחר בהם ה' לו (כעם נבחר) לעם והם בחרו מרצונם בו כה' אלהיהם.
בקבלת התורה אמרו בני ישראל: נעשה ונשמע, מבלי להרהר בעול הכבד שנוטלים הם על עצמם בקבלת התורה וקיום מצוותיה. אל יטיפו לנו המתחסדים כי שמנו עצמנו עם נבחר - עם מתנשא, ועם סגולה מבין כל העמים. הדרך להיות כמו עם ישראל ולשאת בתארים אלה, פתוחה לכל אדם המסוגל, למלא אחר תרי"ג מצוות של התורה שבכתב וזו שבעל פה. הדוחה זאת אל ילין על ישראל עם ישראל שנבחר לקבל עליו עול המצוות ומסוגל לקימן באמרו: נעשה ונשמע.
היום השמיני
היום שבגינו הפרשה נקראת שמיני הוא היום הבא אחרי שבעת הימים שאהרן ובניו לא יצאו מפתח אהל מועד שם שהו. בשבעת ימי המלואים, מלא הקב"ה את ידי אהרן ובניו, בתהליך של שמירה משמרת ה' ולא להטות ימין ושמאל מן התהליך פן ימותו כפי שנגזר. ואכן אהרן ובניו לא הטו ימין ושמאל (כלשון רש"י) וביום השמיני יצאו אהרן ובניו לקיים מצות הקרבת קרבן לפני ה'. משמעות המלה מלואים שנעשה בה שימוש בימינו לעניני צבא, אך היא בעלת משמעות של מִלּוּי חובה, שאדם חיב למלאה. המשמעות הנוספת של מלואים היא השלמות - מלא וגם שלם.
מכאן ניתן שם לאחד הקרבנות "איל הָמִּלֻאִים" כשהכוונה ל"איל השלמים" (ח/כט). משה מִנָּה את אחיו אהרן וגם את בני אהרן לִכְהֻנָּה, משה סבר כי דבר זה עשוי לעורר מחאה אצל העם, וחשש פן יאמרו לו: מִי שַׂמְךָ? כפי שאומר זאת אדם שאיננו מקבל עליו את מרות המנהיג ואמר לו: מי שמך שר ושופט עלינו. לכן משה נהג בזהירות כפי שנהג בפרשת תצוה ופרשת צו (ח/ג) שם נאמר: הדבר (המינוי) נעשה על-פי הדבור, בצו מאת ה'. זו היא גזרה מן השמים.
כך גם נאמר על הירידה של יעקב ובניו למצרים למרות שעשו זאת מרצון: וירד מצרימה אנוס על-פי הדבור. כי בכך מתקימים דברי ה' אל אברהם בברית בין הבתרים: כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארב מאות שנה. בגזרת מן השמים הרצון מתבטל .
אש זרה כמו רוח זרה ממיטות אסון
אנו שבים ליום השמיני עליו דובר. נאמר: ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וַיֵּרָא כבוד ה' אל כל העם : (ט/כ"ג) ואחרי צאת הפמליה מקדש הקודשים אל העם שכבר ראה את גְּדֻלַּת האלהים בהורידו אש על המזבח ושרף את העולה -הקרבן, באו בני אהרן, נדב ואביהוא בתוקף תפקידם ככהנים להקריב קרבן על המזבח במשכן, לקח כל אחד מהם את מַחְתָּתוֹ ושמו עליה אש זרה אשר לא צוה אתם (האלהים) לעשות , כלומר זה לא כפי שצוה אלהים, כתוצאה מזה התרחש במשכן שזה מקרוב הוקם לכבוד ה' ולחיזוק האמונה בו, התרחש האסון הכבד ביותר שהיה עד אז כפי שנאמר:
ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'. (י/ב) . וכשמשה דבר אל אהרן אחיו על האסון אמר לו : הוא אשר דבר ה' (י/ג) כלומר זו גזרה מן השמים ואהרן הגיב בשתיקה רועמת: וַיִּדֹּם אהרן.(י/ג) כיון שלא מִיחָה אהרן, נשכר בכך שבהמשך דִבֵּר ה' אליו ולא דבר אל משה כפי שזה מופיע בתורה בדרך כלל, בכך נתיחד הדבור בפרשת שתויי היין אליו בלבד: וידבר ה' אל אהרן לאמר:, יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמותו חקת עולם לדרתיכם.(י/ח,ט) על יסוד פסוק זה רבי ישמעאל אמר כי בני אהרן נשרפו בבואם לשרת בַּקֹּדֶשׁ: כי נכנסו לאהל מועד להקריב קרבן כשהיו שתויים כלומר שיכורים. וזאת מפני שנאמר בפרשת היין כך: יין ושכר אל תשת אתה ובניך ....וגו' לפיכך מזכיר רש"י את מדרש האגדה לספר ויקרא י"ב על המלך שערף ראשו של בן ביתו מבלי שאמר את הסבה לכך ומינה אחר תחתיו.
בעת מנוי המחליף אמר לו המלך מה אסור עליו לעשות. מכאן למדים כי זה שהומת עשה את מה שאסר המלך על השני לעשות. אולם רש"י מביא את דברי חז"ל שנתנו הסבר אחר לָעֹנֶשׁ הכבד שאמרו: הם נהרגו על שהורו הלכה בפני משה רבן, כלומר עשו על דעתם מבלי לשאול את פי משה.
שָׁתִינוּ וְשׁוֹתִים מִן בְּאֶר חֲצָבוּה חֲכָמִים
לֹא נִשְׁעֶה למי שמהלך על העולם אימים
כּאַבִּיר"נוֹבֵל" וְאִתּוֹ שׁוּעֵי עוֹלָם מַעֲרִיצִים
בְּעוֹדוֹ מְדַבֵּר וְעַל גַבּוֹ נוֹשֵׂא קֻפּוֹת שְׁרָצִים
אַל יַטִּיף מוּסָר בְּעוֹדוֹ טוֹבֵל וּבְיָדוֹ שֶׁרֶץ
יַתְרִיעַ לַמְתַכְנֶנִים הַשְׁמָדָתֶנוּ בְחִיל וָמֶרֶץ
יוֹאִיל הַמִּתְחַסֵּד כְּצַדִּיק הֶר גִינְטֶר גְרַאס
לְהַפְנוֹת הַתְרָאָתוֹ לְאִירָן חִזְבַאלָלא וְחָמָס
וְאָנוּ בְּשֶׁלָּנוּ נוֹסֵיף וּנְקַיֵּם סְפִירַת הָעֹמֶר
וְנִזְכּוֹר מוֹת תַּלְמִידִי עֲקִיבָא בְּשֶׁל אֹמֶר
עַל שֶׁלֹא נַהֲגוּ כָּבוֹד זֶה בָּזֶה וְזֶה בִלְבָד
וְשִׁלְמוּ בְּחַיֵּיהֶם וּבִזְכוּתָם הַלֶּקַח נִלְמַד
וְנַעֲמוֹד מוֹל אַנְשֵׁי זָדוֹן וּנְשַׁלְּחַם לַאֲבָדוֹן 