גם בדורנו עומדים לכלותנו

יש אומרים שהייתה שואה נוראה אחת בהיסטוריה של העולם ולא הייתה כמוה וגם אין סיכוי שתהיה כמוה, ולכן גם אסור ואי-אפשר להשוות אותה לשום מצב אחר, גם לא לאיומי ההשמדה מצד אירן. אולם אלה הטוענים זאת מתעלמים מהפסוק בהגדה של פסח שנכתבה לפני יותר מאלף שנה, המוכיח שהיו גם היו ניסיונות השמדה נוספים רבים: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו: שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". כלומר, לפחות אלף שנה לפני היטלר ידענו שבכל דור, מידי 50 שנה לערך, היו ניסיונות לעשות לנו את מה שהיטלר עשה בפועל וכמעט הצליח. הדרך שבעזרתה הצלחנו לשרוד אלפי שנים למרות כל ניסיונות ההשמדה נתונה בהמשך הפסוק שבהגדה: האמונה היהודית בבורא עולם היא שהצילה אותנו מידם. ובכל זאת אומרים לנו שמי שטוען היום שעלולה להיות שוב שואה, כאשר יש ליהודים מדינה עצמאית עִם צבא חזק, הוא פָּרָנוֹאיד ורואה שחורות כפייתי המנפח במודע או שלא במודע את מה שמתרחש, אולי כדי לברוח מפתרון "בעיות חברתיות" כמו "מצוקת מעמד הביניים" שעוררה "תנועת המחאה". אומרים לנו שאומנם יש כאלה כמו מנהיגי אירן, ראשי אל-קאעידה, ראשי החמאס ודומיהם המאיימים לחסל את כל מדינת ישראל, אבל אלה הם רק קומץ מנהיגים מטורפים לא רציניים, ואפשר בהחלט לדבר עם מנהיגים אחרים בקרב האיסלאם והערבים, ואפשר להגיע להסכמה בדרכי שלום עם עמי ערב מאחורי גבם של קומץ המנהיגים הלא שפויים. אומרים לנו גם שבכלל, שלא נחשוב שכל העולם נגדנו ולא נטען שכולם אנטישמים, מאחר שבזמן השואה נהרגו ונרצחו לא רק יהודים אלא גם מיליוני אזרחים וחיילים מעמים אחרים, ולכן לא היה מדובר ברצח יהודים דווקא אלא ברצח עמים בכלל.

בקיצור: מטיפים לנו להיות שפויים ולא פרנואידים.

חשוב מאד לזכור ולא לשכוח לעולם: גם אז, ערב השואה, טענו אותן טענות ממש נגד מי שקם אז והזהיר שצפויה שואה ליהודים. והיה אז אחד נודניק כזה. מנהיג ציוני אחד ויחיד שסבב ברחבי אירופה, אף לפני עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, חזר והזהיר בכל הקהילות היהודיות: "חסלו את הגולה בטרם תחסל הגולה אתכם!". שמו היה - זאב ז'בוטינסקי. עוד בשנת 1931, שנתיים לפני שהיטלר הגיע לשלטון בגרמניה, אמר ז'בוטינסקי: "ארץ ישראל דרושה לנו כבית קיבול בשביל מיליוני מתיישבים יהודיים". כבר אז, בזמן שאיש לא העלה על דעתו שהנאצים יצליחו לכבוש את השלטון, ואף אחד לא חשב שגם יממש את איומיו ב"מיין קמפף" כלפי היהודים, העלה ז'בוטינסקי במפורש את רעיון הפינוי המוחלט של הגולה כפתרון קונסטרוקטיבי יחיד לבעיה היהודית. כבר אז דיבר על פינוי ("אבקואציה") רדיקאלי של כל היהודים מאירופה לארץ ישראל. בקהילות היהודיות בגולה שָׂרְרָה אז שלווה גמורה וחוסר-אִכפתיות. גם מנהיגי ההסתדרות הציונית - כולם מתנועות השמאל הסוציאליסטיות - נהגו במתינות כתמול-שלשום, בסיסמת "עוד דונם ועוד עז", וכמעט כל עבודתם הפוליטית התמצתה בהתמקחות עם השלטונות הבריטיים על כמה עשרות או מאות רישיונות עלייה נוספים לחלוצים. לכן נראתה אז דרישתו של ז'בוטינסקי להעלאת מיליוני יהודים מהגולה, מאד מוזרה וקיצונית. וכך אמר ז'בוטינסקי באוגוסט 1932: "חשבנו שמדינת היהודים תהיה לנו רק התחלה להגשמת הציונות, תנועה לפתרון בעיותיה הרוחניות של האומה, אבל היום אנו מדברים על עליית המונים מרוכזת לא"י משני עברי הירדן כמדינה עברית, כרעיון הצלה אנושי להמוני אדם עצומים, רעיון כמעט משיחי במובן הפשוט ביותר של מילים אלה". דרישתו של ז'בוטינסקי מהיהודים לחסל את הגולה לפני שהגולה תחסל אותם, גברה משנת 1933, בה עלה היטלר לשלטון בגרמניה. בספטמבר 1935, בכנס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה, הוא פסק: "חיים אנו כנראה על מִפְתָנוֹ האחרון של התהום, ערב השוֹאָה המכרעת בגֶטוֹ העולמי". אבל גם נוכח השואה המתקרבת לא שינו המנהיגים הציונים והלא-ציונים את דרכם ואת החשיבה השִגרתית שלהם. הלא-ציונים דבקו באשלייה שלהם שעוד יצליחו להרחיק את החיה הרעה מפתח ביתם. המנהיגים הציוניים מתנועות השמאל המשיכו לדגול בעלייה של "חלוצים נבחרים", עליהם ניתן להטיל המשימה של יצירת "חברה מתוקנת" בארץ ישראל. בקטֶגוריה זו לא נכללו כל אלה שהשתייכו לתנועות שז'בוטינסקי עמד בראשן - בית"ר, אצ"ל והמפלגה הציונית הרביזיוניסטית (הצה"ר). חברי תנועות אלה נאלצו לנסות להציל את נפשם ולעלות במחתרת, בסתר, בכוחות עצמם, בשורת העפלות גבורה החל משנת 1936 עד 1940, שזכו לכינוי "עליית אף-על-פי". כך הופקרו המוני היהודים ה"פשוטים" בגולה. ז'בוטינסקי דימה את חיסול הגולה לגנרל מחליט לטובת צבאו הנתון באש עזה, להוציא את הגדוד הנתון בסכנה, או פינוי אנשי הכפר השוכן למרגלות הר געש פעיל. "אנו רוצים להציל את היהדות מפני הלבה המתקדמת", חזר והתריע. אך המנהיגות הציונית נשארה אטומה והתייצבה מול ז'בוטינסקי למלחמה חסרת פשרות. מנהיגים אלה אמרו שזה לא יכול להיות מה שהוא טוען, אמרו שהוא סתם מרגיז את הגויים, ושלבסוף דברים כאלה רק יזיקו ליהודים. האשימו אותו שהוא מתחבר עם האנטישמים הגרועים ביותר כדי לגרש את היהודים בכוח מהאדמה בה הם מושרשים מאות בשנים וכי הוא מנסה לשלול את זכויותיהם שהשיגו לאחר עמל של שנים. ועוד טענו כלפיו את כל הטענות שפורטו בפתיח של מאמר זה. הגדיל לעשות הסופר שלום אש, שאמר על ז'בוטינסקי: "אוי לאומה שאלה מנהיגיה". בערוב ימיו, לאחר שהתבררו התוצאות האיומות של השואה, הביע חרטה והתנצל על כך. אולם ז'בוטינסקי לא נרתע מסופת השנאה והחרפות סביבו. הוא חש שהאדמה בוערת מתחת לרגלי מיליוני היהודים. התרעותיו על כך גברו והלכו ערב המלחמה בשנת 1939 כשקרא להתנער מהאדישות, לא להיכנע לגורל, לחסל את הגולה. הוא זעק שהיהודים יושבים על עגלה המידרדרת לתהום ואיש איננו נוטל מושכות כדי להציל, כאילו הרדימו או סיממו אותם, בעוד שאירופה היא כמו בית עלמין גדול. כאמור לעיל, רק קומץ בית"רים שמע בקולו של נביא הדור, עלה בסתר לארץ ישראל בעליית "אף-על-פי" ה"בלתי-לגאלית". שישה מיליון יהודים שנשמעו לאשליות שפיזרה המנהיגות הציונית - נרצחו בשואה. מי שמנסים היום להתייחס לשואה כמו אל פשע מלחמה נורא אבל לא ייחודי ולא "יהודי" בלבד - מתעלמים מההקשר ההיסטורי הכולל של האנטישמיות לדורותיה. צריך להיות עיוור בהיסטוריה כדי לא לראות את שורשיה התודעתיים של השואה ואת יניקתה מתרבות השנאה האירופית בפרט והעולמית בכלל, לאלפי שנותיה, אליה הצטרף לא מכבר האיסלאם בהתלהבות רבה. השואה הייתה חולייה אחת בלבד בשלשלת דמים אנטי יהודית ארוכה בת אלפי שנים: מאז הוגלו ממולדתם היו היהודים עם מנודה, מושפל, מוחרם, שנוא, אשם בכל צרותיה ומכאוביה של האנושות ובלתי רצוי על אדמתה. חרב הרדיפות לא הוסרה לרגע מעל ראשי היהודים, עד לדרכם לתאי הגזים. אין בתולדות האנושות עוד טרגדיה, אין עוד פשע מלחמה המקביל לשואת העם היהודי, לא בגלל מימדיה ולא בגלל שיטותיה - אלא בגלל האידיאולוגיה שהניעה אותה ואשר קיימת גם היום. השואה לא הייתה רצח עם גרידא, אלא רצח של יהודים.

ומה היום? האם באמת תיתכן שואה כזו גם בעתיד?

ה"מיין קאמפף" המודרני של אחמדינג'אד, הרודן מאירן, שכמו היטלר לפניו גם הוא מודיע בגלוי על שאיפתו להשמיד את מדינת היהודים, יחד עם האיום הגרעיני האירני, האיומים מצפון הן בלבנון והן בסוריה, בצירוף התבדלותן המאיימת של סין, קוריאה הצפונית ורוסיה - תומכי הטרור הבינלאומי ומשטרו הרצחני של אסד - כל אלה מעוררים שוב את השאלה והחשש: האם תיתכן שוב שואה בימינו, והפעם לעם היהודי היושב במדינתו בציון? אם למדנו אנו ולמד העולם הדמוקרטי את לִקחי השואה - סביר שהיא תימנע לעתיד לבוא.