שיעור באזרחות

ביחס לזהות הפלשתינית של ערביי ישראל נאמר שהיא מתבטאת בין היתר בתמיכה בפתרון "שתי מדינות לשני עמים". דבר לא נאמר בספר על מסמכי החזון של ערביי ישראל שבהם אין כלל הסכמה לעיקרון הזה. להפך, מסמכי החזון תובעים את ביטולה של ישראל כמדינת העם היהודי והפיכתה למדינת "כל אזרחיה" ולמעשה למדינה דו-לאומית. ברקע ההיסטורי בראשית הספר נכתב: "שני תהליכים מרכזיים (בסוף המאה ה-19) הובילו לתפיסה כי יהדות אינה רק דת אלא גם לאום". הניסוח חוזר גם בסעיף העוסק בקונגרס הציוני הראשון: "חשיבותו המרכזית היא בהכרה... כי יהדות אינה רק דת אלא לאום"; ובהמשך הספר: "אין ויכוח על כך שבמקור המשמעות של יהדות היא דת בלבד". משמע מכאן, שעד למאה ה-19 היהדות נתפשה כדת בלבד ותפישת הלאום היהודי חדשה לגמרי. מדובר בניסוח בלעדי של גישות רדיקליות ביחס ללאומיות כ"המצאה" מודרנית, במיוחד זו היהודית. זאת גם הטענה האנטי-ישראלית והאנטי-ציונית המוטחת בישראל מזה שנים. התפישה הערבית (והאנטישמית) ותפישת השמאל המערבי הרדיקלי היא שהיהודים אינם עם אלא דת, ולכן אינם זכאים להגדרה עצמית לאומית. לשם השוואה, הנה ציטוט מהאמנה הפלשתינית (סעיף 20): "...הטענות בדבר הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודים לפלשתין, אינן עולות בקנה אחד עם אמתות ההיסטוריה... היהדות כדת שמימית אינה לאומיות בעלת קיום עצמי, וכמו-כן אין היהודים עם אחד, בעל אישיות עצמית, אלא אזרחים במדינות שלהן הם משתייכים". מול הגישה המוצגת בספר ישנן רבות הפוכות - שאינן מובאות בו - המדברות על הלאומיות היהודית מקדמת דנא, מזמן ישיבתנו כאומה על אדמתה במשך מאות שנים. בתפישה זו דגלו כל אבות הציונות; מה הם חשבו - שהם ממציאים אומה? ברור היה להם שהם מחדשים ימינו כקדם. יתרה מזו, גם על השוללים את הלאומיות היהודית העתיקה, מקובל שבדת היהודית משוקעים היבטים לאומיים מובהקים דוגמת זיקה לטריטוריה מוגדרת, קידוש השפה, קיבוץ גלויות, חזרה למולדת, עצמאות ועוד. איפה זה בספר? אתם מבינים מה אמורים ללמוד ילדינו?

מי אחראי לאישור הספר? מפמ"ר אזרחות בשם אדר כהן שהובא בימי יולי תמיר ודחק המפמ"רית הקודמת שהייתה ימנית מדי לטעם אנשי תמיר. ב-31 ביולי 2011 כתב למנהלת אגף ספרי לימוד במשרד: "מבדיקתי עולה כי הספר בכללותו עומד בכל הקריטריונים של כתיבת ספרי לימוד באזרחות ושל תוכנית הלימודים". הוא צירף עשרה עמודי הערות משלו לשם תיקון. ההערות לא הקיפו את כלל הטעויות המביכות שבספר. מכל מקום, יום בלבד לאחר מכן, ב-1 באוגוסט, הזדרז אדר כהן לאשר את הספר - כלומר כל התהליך הארוך של בדיקת הטעויות, תיקונן, בדיקה חוזרת, נעשו ביום אחד. לשם השוואה - תהליך אישור ספרו של פרופ' אברהם דיסקין ללימוד אזרחות ארך חודשים רבים. אגב, שניים מחברי ועדת האזרחות, ד"ר הדר ליפשיץ וד"ר אפרים פודוקסיק, טוענים שבידיהם הוכחות לשכתוב פרוטוקולים של ועדת האזרחות על-ידי כהן באופן מוטה פוליטית. השערוריה המקצועית, המחייבת באופן טבעי את סילוקו של אדר כהן מפיקוח על המקצוע, לא מנעה מהשמאל באקדמיה ובתקשורת להגן עליו. האירוניה היא שהם האשימו את מבקרי הספר ברדיפה פוליטית. על כך אמרו חכמינו "הפוסל - במומו פוסל"; לחבורה הזאת לא משנות הטעויות או העובדות, כל זמן שהאידיאולוגיה שלה מוכתבת בספר. אנשים בוועדה העידו שפרופ' דן אבנון ממרכז גילה לחינוך אזרחי ודמוקרטיה, שזאת החממה לתפישות שעלו בספר (אחת התומכות במרכז הייתה הקרן החדשה לישראל, איך לא?), השתולל מכעס על ד"ר אפרים פודוקסיק, שהראה את הכשלים המקצועיים והעובדתיים והצביע על אדר כהן כאחראי למחדל. אבנון נצפה מטיח בפודוקסיק: "הלוואי שירדפו אותך כמו שאתה רודף אותו (את כהן)". פודוקסיק היה המום. אנחנו מכירים את הסגנון. לא מן הנמנע שפירוש הדברים בשפה אקדמית הוא כזה: "אתה מרצה בכיר. בוועדת הקידום הבאה שלך לפרופסורה אשב אני ואדאג שלא יקדמו אותך". אחת הצעקניות שבחבורת המגנים צבעה בפשטנות אופיינית את הוויכוח "בין שתי גישות עקרוניות: לחנך לאזרחות פטריוטית-לאומנית עם קצת דמוקרטיה פורמלית, או לחנך למדינה יהודית ודמוקרטית-פלורליסטית בבסיסה". מהיכן אפשר להתחיל לתקוף את העליבות האינטלקטואלית המתנשאת הזאת? באותה מידה אפשר לומר שההבדל הוא בין חינוך לציונות ולהכרה בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין חינוך פוסט-ציוני המבקש לשנות את אופייה של ישראל למדינת כל אזרחיה. מרתק לראות, שאלה שצלבו את סא"ל שלום אייזנר, הזדרזו לגבות את אדר כהן. האמת היא שהנזק שאדר כהן וחבורתו גרמו לישראל, גדול ועמוק לאין שיעור ממה שעולל כביכול אייזנר. לבד מהכשל המקצועי, מדובר גם בכשל ערכי, שכן בחסות לימודי האזרחות ביקש אדר כהן לחזק תפישות פוליטיות קיצוניות.