אחת הבעיות החוזרות ועולות על-ידי פעילים במחאה החברתית היא סוגיית הדרישות החדות והברורות שהיו חסרות לנו בקיץ, וחסרות לנו גם היום, אפילו אחרי ועדת המומחים האלטרנטיבית, שבאמת אמרה כמעט את הכל. הבעיה המרכזית לטעמי היא שהמסר של ועדות רבות ומומחים העוסקים בעניינים שונים עשויה להוביל לעוד ועוד ערפול ובלבול של המסר אותו אנו מבקשים להעביר. מתוך ערפל זה קשה יהיה לייצר הסכמה רחבה על הצעות קונקרטיות של שינוי חברתי. בנוסף, אנחנו מבקשים לייצר מטרות שהתומכים הרבים של המחאה החברתית יכולים לעמוד מאחוריהן ביחד.
עם זאת, בוודאי שיש חילוקי דעות רבים בין המפגינים הרבים, לא ניתן להתעלם מהפערים האידיאולוגיים שעומדים וימשיכו לעמוד בין המפגינים הצועדים זה לצד זה בהפגנות ובקריאות. הערפל העולה מסיסמאות רבות הנקראות בהפגנות הצדק החברתי יוצר כר נוח לגורמים, שבאופן יסודי-מהותי עוינים את המחאה, כגון בעלי הון ונציגיהם דוגמת רני רהב, לטעון כי הם תומכים במחאה, ובאופן זה לטשטש עוד יותר את מהות המחאה ומטרותיה. אנשים כמו
יאיר לפיד או
שאול מופז, התומכים במדיניות של קפיטליזם חזירי באופן נחרץ, מסוגלים בפה מלא לעמוד ולשים את המחאה בצד שלהם, ללא כל דיסוננס.
במאמר זה אני מבקש להציע זרקור אחד ספציפי שעשוי לפזר את הערפל ואולי אף לפתור חלק מהבעיה.
מס החברות
טענתי היא שעלינו להתחיל לייצר קולות מחאה הומוגנים, כאלה היכולים להיות משותפים לבסיס רחב ככל הניתן של אזרחים, אך כאלה שהם גם אופרטיביים – כלומר תכל'ס. מה הכוונה? קיימים רעיונות אופרטיביים שאנו כרוב מוחלט של האזרחים, יכולים לעמוד מאחוריהם ובו בזמן לראות כיצד נבחרי ציבור רבים יתנגדו אליהם בפה מלא. תמיר חג'ג' בהפגנה ביום שבת (7.4.12) נתן לדעתי את אות הפתיחה לצורת חשיבה זו במחאה. הוא קרא לא רק לצדק חברתי, אלא אמר שהוא דורש עבודה מאורגנת ובנוסף בצורה חדה מאוד ומדויקת דרש לבטל את חוק ההסדרים. זה דבר נפלא לטעמי, הדרישה לביטול חוק ההסדרים היא בסיסית וראשונה כדי שכל מאבק חברתי שהוא ייצא לפועל. על חוק ההסדרים ומשמעותו ניתן לקרוא ב
מאמר דעה של יהודה שנהב מהקיץ האחרון.
עם זאת, כאן אני לא מבקש לדבר על חוק ההסדרים, לתפישתי ישנם נושאים "קלילים" יותר שניתן להגיע להסכמה רחבה מאוד עליהם ולרוץ איתם קדימה, אחד מנושאים אלה הוא מס החברות. מס החברות הוא המס המוטל על הרווחים הנקיים של תאגידים וחברות פרטיות. בניגוד למס על אנשים פרטיים שעשוי להגיע לכ-60 אחוזים, מס החברות עומד כיום על 24 אחוזים, ואין זה משנה כלל מה גובה הרווח הנקי של החברה או התאגיד.
בתקשורת נוהגים רבות לצטט משכורות של מנכ"לים המרוויחים עשרות מיליוני שקלים בשנה, אך אין כל תרעומת על הרווחים הנקיים של תאגידים וחברות, אלה כוללים את אורנג', שופרסל, הוט וכו'. מה הכוונה? בעוד המנכ"ל של הוט ישלם 60 אחוזי מס על המשכורת המנופחת שלו, חברת הוט תשלם על רווחיה הנקיים, של מאות מיליונים, 24 אחוז מס בלבד! מדוע מס התאגידים אינו פרוגרסיבי? מדוע אורנג' משלמת רק 24 אחוז מס על 1.22 מיליארד שקל? מסתבר שזה לא תמיד היה כך, ב-1988 מס החברות עמד על 60 אחוז. ב-25 השנים האחרונות, כל ממשלות ישראל, קואליציות משמאל ומימין, כולן פעלו להורדת מס החברות. נתניהו אף הצהיר שהוא מעוניין ב
הורדה של מס החברות ל-18 אחוז.
אני אזכיר שוב שמדובר במס על הרווח הנקי, כלומר אחרי תשלום כל המשכורות לכל העובדים. אני חוזר ומציין זאת משום שהטענות המרכזיות של אנשים המתנגדים להעלאת מס החברות, או יותר נכון, תומכים בהמשך הורדתו, הן כי חברות לא ירצו לפעול כאן ויעבירו פעילויותיהן לחו"ל או לחלופין "יאלצו" לפטר עובדים. כלומר, יעדיף
אילן בן-דב לסגור את פעילויות אורנג' בישראל ולוותר על
רווחים נקיים של 1.22 מיליארד שקל כדי לחמוק מתשלום מס הוגן בעבור אותם רווחים. לחלופין, בן-דב פשוט יפטר מאות מעובדי אורנג' כדי "לממן" את המס שעלה לו בכמה אחוזים.
שתי הטענות האלה חסרות כל שחר כמובן. הראשונה בעייתית אפילו מבחינה לוגית, שכן הכסף נמדד בצורה אבסולוטית, והוא יעדיף 600 מיליון שקל ביד מאשר 1.22 מיליארד שקל על העץ. גם הטענה השנייה, ואולי הנפוצה יותר, זו בנוגע לפיטורי העובדים, היא שקרית. טענה זו למעשה אומרת כי אורנג' יכולה לפעול ולייצר רווחים גבוהים יותר אם יהיו לה פחות עובדים. מכיוון שאנו יודעים שתאגידים אלה בין כה וכה מעסיקים את מספר העובדים האופטימלי לצורך העשרת כיסיהם, הרי שפיטורי עובדים באורנג' יקטינו את רווחיה הכוללים של החברה. במילים אחרות: אם היו לאורנג' עובדים שהיא יכולה להרשות לעצמה לפטר, היא כבר הייתה מפטרת אותם.
נושא מס החברות הוא כל-כך שערורייתי ופשוט להבנה שיהיה קל לדעתי לייצר עליו הסכמה ציבורית רחבה תוך כדי סימונם בקלות של תומכי בעלי ההון בכנסת ובממשלה, כאלה המתנגדים להעלאת מס החברות. נתניהו הוא דוגמה בולטת לפוליטיקאים מסוג זה, הוא הצהיר בגאון על כך שלא יהיה מוכן להוריד את המס על הדלק, משום שיש לשלם על כיפת ברזל (אגב זה
שקר מוחלט), כמו גם על תשלומים חברתיים אחרים שייפגעו מהורדת המס על הדלק.
בדיוק בגלל עמדות כאלה, ההבנה שעלינו להתאחד סביב העלאת מס החברות היא כל-כך מרכזית ומשמעותית. המס על הדלק, כמו גם המיסים על אלכוהול, סיגריות והמע"מ הם מיסים עקיפים, הנגבים בצורה שווה מכלל האוכלוסיה, עניים ועשירים, זאת בניגוד למיסים הפרוגרסיביים המוטלים על משכורות למשל. העלאה של מס החברות, אפילו בכמה אחוזים בודדים, תאפשר את ביטולם המוחלט או קיצוצם המשמעותי של המיסים האלה. אם מס החברות היה עומד כמו ב-1988 על 60 אחוז, הרי שכלל לא היה צורך במס על הדלק.
הצעה לפעולה
אני מציע שינוי תפישתי של המחאה. ניתן לומר שזהו שלב ההתקפה, אנחנו לא סתם מדברים על נושאים רחבים וכלליים שאפילו הטייקונים לא מתביישים לתמוך בהם בעצמם. אנו נוגעים בנושא שפוגע ישירות באותם טייקונים ואותם תאגידים מפחידים. בהעלאת מס החברות לסדר היום הציבורי אנו נגרום אי-נחת רב למספר קטן מאוד של אנשים ומשפחות, ספציפית מהמאיון העליון.
לא נפגע באף עובד שכיר, אפילו לא במנכ"לים השמנמנים, אלא אך ורק בבעלי ההון הכבדים ביותר וכמובן, בשליחיהם בכנסת המתחזים לנבחרי ציבור. אותם פוליטיקאים המייצגים את בעלי ההון יבלטו מאוד לעין כאשר הם יתקפו בקול רם את רעיון העלאת מס החברות. עלינו לארגן הפגנות ופעולות הכוללות הסברה העוסקת בעיקר בסוגיית מס החברות. עשרות שלטים העוסקים כמעט אך ורק בנושא הזה, העלאת נושא מס החברות כדגל במאבק החברתי. עלינו לגבש הסכמה רחבה בציבור בנושא זה, ולדעתי זו לא משימה סבוכה מדי.
אחרי שהבנו יפה מאוד והסכמנו כולנו נגד מה אנחנו מוחים, כדאי שנתחיל להגיד בעד מה אנחנו מוחים. לא רק למחות נגד העלאת מחירי הדלק, אלא למחות בעד העלאת מס החברות, זה שיאפשר את הורדת המס על הדלק. הצעה זו, בנוגע למס החברות, היא רק הצעה אחת, ישנם עוד נושאים שכאלה, בהם ניתן להבחין בקלות ובבהירות בפער בין הציבור ונציגיו הנבחרים. בעזרת הקדשת המאמץ ותשומת הלב בפיצוח אותם נושאים חבויים כמו מס החברות, נוכל לייצר תודעה קוהרנטית יותר של המחאה, נוכל להבחין בקלות בין תומכי המחאה (הרוב המוחלט של הציבור) לבין מתנגדיה (מיעוט קטן, עשיר ודורסני). ככה נוכל, אולי, להתחיל לנצח.
