X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מאמרים
דעה קצת אחרת על יצירות המופת, שעבורן כדאי להתאמץ, לטרוח, לסבול ולהתעייף בביקור באחד מהיכלי האמנות הגדולים של העולם
▪  ▪  ▪
מוזיאון הלובר. לברור את יצירות האמנות הטובות ביותר [צילום: גיא נוימן, דיסקברי]

כל תייר מנוסה, ואפילו מי שאיננו חובב-אמנות מטבעו, יודע שטיול אל מעבר לים אמור לכלול, בין היתר, גם ביקור במוזיאון, האוצר בין כתליו את שכיות החמדה של התרבות האנושית, רק שבדרך כלל אין ההתנסות הזאת מרנינה. היא אפילו מעייפת, עד כדי תשישות, באשר יש גבול למה שהחושים האנושיים מסוגלים לקלוט ולהעמיס על המוח.
האמת ניתנת להיאמר שבמקרים רבים מסתיים ביקור אמנותי-תרבותי-חינוכי שכזה בקהות-חושים מוחלטת, בתחושה של טשטוש גמור, עד כדי סימפטומים משונים של מחלה המכונה "הרעלת-אמנות". אלה דומים, מן הסתם, לתחושתו של מי שמשוטט שעות ארוכות בכלבו ענקי ושחש, פתאום, שאינו מסוגל יותר להישאר בו ושעליו להימלט החוצה, מהר ככל שניתן, כדי לשאוף אוויר צח.
אז מי שבאמת חש בכך - לא צריך להתבייש, אפילו כשהוא נקלע לאחד מהמגה-מוזיאונים. הצרה היא שהרבה אנשים משכילים ותרבותיים מתחלחלים מעצם המחשבה שעליהם לבקר באחד מה"מבוכים" האלה, העמוסים עד לעייפה בפריטי-אמנות, וזאת בשעה שיצירות של מופת תלויות להן בין כותליהם, לצד יצירות פחות חשובות, אם לא גרועות ביותר. אין זאת כי אם ביקור שכזה נראה לרבים וטובים כאילו הוא מחייב לפחות קורס מזורז ודחוס בתולדות האמנות.
הדרך לברור
מסתבר שהדרך היעילה ביותר לביקור במוזיאון היא לברור מראש את יצירות האמנות הטובות ביותר המוצגות בו. מומלץ לברור בו, לכל היותר, שלוש מהן ולברר היכן, בדיוק, הן מוצגות לראווה. או אז ניתן להתרכז בהן - ובהן בלבד, מבלי להתעכב או להתבונן ביצירות אחרות, שרק יעמיסו מידע מיותר על המוח. מומלץ גם, ככל שניתן, לאסוף מראש את כל המידע המצוי על הציור או הפסל המבוקש לצפייה. זה הרגע הנכון לעמוד מולו, לבחון אותו, להתפעל ממנו, להעריצו ולהתמסר לו - ולו בלבד, ורק לאחר מכן אפשר לסובב את הגב ולצאת החוצה בנחת.
כי זאת לדעת: צורת ביקור שכזאת במוזיאון דווקא אינה מעידה בהכרח על חוסר יחס של כבוד אליו, וגם לא על העדר תרבות וצרות-אופקים. להפך: הדבר מעיד במפורש על ידע, הבנה ואנינות הטעם. בדיוק כמו אלה של גסטרונום המגיע למסעדה ויודע בדיוק איזה יין כדאי לו להזמין.
האמת היא שבדרך כלל יש בכל מגה-מוזיאון רק יצירה אחת ששווה לצפות בה. לכן יש להתמקד רק במובחרת שבמובחרת מכולן. אחרי ככלות הכל, ההתמקדות ביצירה אחת היא אקט של הערכה אמיתית, באשר רוב יצירות האמנות הגדולות "קבורות" ממילא בים של יצירות פחות-חשובות.

תאריך:  24/04/2012   |   עודכן:  25/04/2012
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
יואל גוז'נסקי
יציבותה של בחריין אינה מובטחת. חולשתה בעת הנוכחית משחקת לידיה של אירן, המבקשת להיראות כמי שיש לה השפעה על הנעשה באי. אירן תמשיך לנצל את יחסיו המורכבים של בית המלוכה הבחרייני עם השיעים גם כדי לאותת, כי ביכולתה לערער את יציבותו בכל מקרה בו היא תותקף
יוסף קנדלקר
למדנו שכל אזכור של השואה גורם לנו צמרמורת, ואם אני רוצה לזעזע כמה שיותר, אז אני חייב להשתמש בכמה שיותר מושגים מהשואה
אביתר בן-צדף
עוד כמה תגובות קצרות בדרך כלל - גם מהמותן - בנושאים גדולים כקטנים, שהציקו לי, או עניינו אותי    והפעם - בקליפת בוטן, נלעג, שערוריה, נגד מוקשים, הצהרות, סוגר ואין-בריח וטיפשות    ליום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל - נזכור את את הנופלים, "מגש הכסף", בתקווה שנהיה ראויים לקרבנם
נורית גרינגר
הצטרפו לעצירת המדיניות הפסולה של ממשלת ישראל. מצילים קרוואן אחר קרוואן, קהילה אחת בכל פעם. ואנחנו מתחילים עם מגרון
אלישע פורת
לדור של יוצרי ספרות עברית, בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים הייתה הכתיבה בעברית מעין ברירת מחדל ולא ברירת בחירה. הם בחרו בעברית רק לאחר שנכשלו במאמציהם לפרסם, להתפרסם ולהתפרנס, בלשונות אירופה השונות. כך היה אצל ש"י עגנון וכך היה אצל דוד פוגל
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il