משחר ההיסטוריה לא קיבל העם היהודי לגיטימציה לקיומו. המילה שנבחרה לתאר מציאות זו היא "אנטישמיות". אבל צמצום התופעה למילה אחת מקהה את משמעויותיה הרחבות, הן הרעיוניות והן המעשיות.
בשורש האנטישמיות קיים הרצון הברור שהעולם יהיה נקי לחלוטין מיהודים. ביטוייה של האנטישמיות הם בין היתר הסתה נגד יהודים, עלילות דם, והאשמתם בכל תחלואי העולם, במטרה להביא לתיעובם כדי לקדם את ההיבט העיקרי של התופעה - את הפעולות הישירות הננקטות לפגיעה ביהודים, בשל עצם היותם יהודים, ולהשמדתם כעם.
לילידי הארץ קשה להבין את האנטישמיות לאשורה, לעומת מי שחי בחו"ל וחווה אותה על בשרו. סיפרה לי אשה, כי בארץ מוצאה למדה בבית ספר מעורב עם לא יהודים, וסבלה יומיום השפלות, הן מסגל המורים והן מן התלמידים, רק בגלל היותה יהודיה. ואין היא יהודייה אורתודוקסית, אלא פשוט ידעו בעיירתה כי היא בת למשפחה יהודית.
בישראל, הפכה האנטישמיות למושג, ערטילאי, גלותי, שאינו נוגע לנו אישית. מובן, שכאשר שומעים על אירוע אנטישמי בעולם, כולנו מזדעזעים, ויום השואה על נוראותיו - מטלטל את ליבנו. אבל לכאורה, לילידי הארץ החיים במדינתנו העצמאית, האנטישמיות אינה בגדר חווייה קיומית יומיומית, ונטייתם היא לראות באנטישמיות נחלת העבר ולא תופעה רלוונטית לחייהם.
אך האנטישמיות כלל לא נעלמה, היא רק לבשה צורה חדשה - של אנטי-ישראליות. אלא שבניגוד לאנטישמיות, שמדינת ישראל לכאורה מהווה עבורה "תרופה", הרי שלאנטי-ישראליות, הופכת מדינת ישראל דווקא לרועץ. זאת משום שבעוד שהקשר בין היותנו יהודים לבין האנטישמיות הוא ישיר ובלתי אמצעי, הרי שלאזרח היהודי במדינת ישראל קל להפריד בין עצמו כפרט לבין המדינה ומדיניותה. הוא יכול לומר לעצמו כי האנטי-ישראליות אינה מופנית אליו, כי אומנם הוא אזרח במדינה, אך היות שאינו מסכים עם מדיניותה, הרי שמתיחת ביקורת על המדינה, אפילו בצוותא חדא עם מבקרים מחו"ל, היא לגיטימית ביותר, מעשה דמוקרטי, בבחינת מימוש זכויות אדם ואזרח.
אנטישמיות המתחזה לביקורת לגיטימית
אלא שבשורש ההתנגדות למדינת ישראל מונחת ההשקפה השוללת את עצם זכותם של יהודים למדינה עצמאית. השקפה זו עטופה בשיח ערכים מרומם של ליברליות, ושוויון, וחירות, וצדק. בשמם היא דורשת להפוך את מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", בטענה שמדינה יהודית, ככזו, לא רק שאינה דמוקרטית, אלא שהיא אף מדיפה ריח של גזענות. והרי מי יכול לטעון בעת "המודרנית" והנאורה של ימינו, כי יש מקום למדינה "גזענית"?
ייחוס גזענות למדינת לאום נועד כמובן לניקוי מצפונם של האנטישמיים הגזעניים, שעוד לפני כ-60 שנה השתתפו במסע הרצח הגזעני שלהם באירופה ובצפון אפריקה, ושרק הפסדם במלחמה הביא להפסקת ביטוייו הפיזיים המעשיים. ואכן למסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל יש המאפיינים הקלאסיים של האנטישמיות הישנה, ובראשם הפעלת קנה מידה ערכי כפול ביחס למדינת היהודים. בעוד שהלגיטימיות של אותן מדינות הנוהגות גזענות כלפי מיעוטים בתוכן, טובחות באזרחיהן, כולאות אותם במחנות ובגולאגים ורומסות זכויות של האדם שלהם כלל אינה עולה לדיון, כלפי ישראל האשמות ברוח זו המוטחות נגדה הן לא רק שקריות, אלא מהוות נימוק לשלילת עצם קיומה; בעוד שהלגיטימיות של מדינות לאום אחרות אינה מוטלת בספק, קיום מדינת הלאום היהודי נחשבת גזענות, ובעוד שאין ערעור על הלגיטימיות של מדינות שהדת היא מאפיין עיקרי של קיומן, כמו הרפובליקות והממלכות המוסלמיות, הרי שמן המדינה היהודית נדרש כי תתקלף מכל סממניה היהודיים הייחודיים ותהפוך למדינת כל אזרחיה. משמעות דרישה זו אינה רק ביטולה של ישראל כמדינה יהודית, אלא ביטולה של ישראל כמדינה היחידה של העם היהודי.
התעמולה האנטי-ישראלית, זו הקוראת להטלת חרם וסנקציות, והתוקפת את עצם זהותה ואת מאפייניה הבסיסיים של מדינת ישראל, אינה ביקורת, על-אף שהיא מתחזה ככזו. כי ביקורת אמיתית שואפת לתיקון ושיפור ולא נועדה רק לשמש הנמקה לפירוקו של הגוף המבוקר. כך, ביקורת אמיתית היא למשל הצבעה על פגמים בשיטת הבחירות, בהתנהלות הרשויות או במדיניות זו או אחרת של רשויות המדינה, וזו אינה רק לגיטימית, אלא היא אף רצוייה ומבורכת. ואילו המסע האנטי-ישראלי של "מבקרינו", הנוקט אומנם לשון של ביקורת לגיטימית לכאורה, נועד להביא לביטולה של המדינה, כשהם יודעים היטב, כי מדינת היהודים משמשת לא רק בית לעם היהודי על כל המשתמע ממנו, אלא מקום מבטחים מפני מעשים המכוונים להשמידו.
חשוב שנזכיר לעצמנו כי אנו עדיין נלחמים על עצם קיומנו כיהודים, הן מלחמה צבאית, אך לא פחות מכך - מלחמה פוליטית ותודעתית, וכי עלינו לנצח במלחמה, שכן הפסד בה משמעו לגבינו הוא רק חידלון. עלינו לנהוג בפיכחון ובפקחות ולא ליפול בפח הפסאודו-ליברלי שטומנים לנו שונאינו, לא להתנצל על "פשעינו" ולא להבטיח "לתקן את דרכינו". אלה לא ישיגו לנו את הלגיטימציה שאנו מבקשים. על העולם להתרגל לכך שמדינת ישראל אינה מדינה נורמלית. על העולם להתרגל לכך שבמדינת ישראל חיים יהודים שחייהם נתונים בסכנה ברורה ומיידית כל הזמן, ולכן יגיבו בתקיפות על כל פרובוקציה המופעלת נגדם. רק הפחדה והרתעה ישיבו לידינו את גורלנו, יגרמו להחלשת המתקפה נגדנו ויזַכּוּ אותנו בהערכה מצד העולם.
עלינו לשוב להיות חזקים ונועזים. כי ברגע האמת "העולם" לא יבוא להציל אותנו, אפילו לא המנפנפים בליברליזם, בזכויות האדם וב"ערכים" נוספים, שהם עוטים על עצמם כפרוות כבש על טורף צמא דם.
