מיהו ציוני?

חוק השתיקה יפה שתיקה לחכמים, אמרו חז"ל, קל וחומר לפוליטיקאים. והרי לא סוד הוא, כפי שמוכיחה המציאוּת הפוליטית, שכמעט כל איש צבא בדימוס של אתמול הוא פוליטיקאי של המחר. לכן יש לאמץ את ההצעה לגזור בחוק על אישי ביטחון לא רק תקופת צינון בפוליטיקה, אלא גם תקופת אֶלֶם. בכך יימנעו התבטאויות הרסניות למדינה, שגורמות לה נזק תדמיתי וביטחוני עצום, מפי אלופי צה"ל או אנשי שב"כ לשעבר, המוּנעים ממניעים פוליטיים או מאינטרסים אישיים של נקמה. עיין ערך יובל דיסקין (שלא נבחר לראש מוסד) ושאול מופז נגד שר הביטחון, אהוד ברק, וראש הממשלה בנימין נתניהו, ואחרים. ובא לציון גואל. לתשומת לב חברי הכנסת בקדנציה הנוכחית.

הכל פוליטי

מעניין, המפלגות ובראשן הח"כים, תומכים בהקדמת הבחירות, כשהם מוּנעים מאינטרסים פוליטיים מובהקים. למרות עלותן הגבוהה של הבחירות לקופה הציבורית - למעלה מ400- מיליון שקל - לא שמענו חברי כנסת המתנגדים למהלך מתוך דאגה ואחריות כלכלית לכיס הציבור. אפילו יו"ר מפלגת העבודה, ח"כ שלי יחימוביץ', המנפנפת בדרך כלל בדגל הכלכלי, גם היא תומכת בצעד זה משיקולים פוליטיים. האם אין הדבר מלמד על אופי הח"כים והכנסת בכלל? דומה שהם כבר מזמן לא נבחרי העם, אלא רואים את עצמם מובחרי העם שפועלים למען קידומם והטבותיהם, והציבור הוא בן ערובה לגחמותיהם האישיות. אז מה הפלא שתדמיתם ירודה? ועוד לא אמרנו מילה על ערעור היציבות הדמוקרטית בשל הקדמת הבחירות לרוב.

משכתבי הציונות

כולנו מכירים את בנימין הרצל, חוזה המדינה. אך האם שמעתם את השם ד"ר נתן בירנבוים, שזה עתה מלאו 75 שנה לפטירתו? והאם ידעתם, שעוד הרבה לפני הרצל הוא האיש הראשון שטבע את המונח 'ציונות' ואשר הניח את היסודות להקמת ההסתדרות הציונית? אז נכון שאחרי שנים רבות של פעילות ציונית- סוציאליסטית, הוא חצה את הקווים, הצטרף אל הזרם החרדי והפך לפעיל מרכזי בו. אולם האם זוהי סיבה מספקת להעלים את מפעל חייו הציוני, שהוא נמנה עם מייסדיה של התנועה, כפי שבחרו לעשות משכתבי ההיסטוריה של הציונות? האם אין הם דומים לבת יענה הטומנת את ראשה בחול? דומה שזהו חטא לא רק כלפי דמותו רבת הפעלים של האיש, אלא לא פחות כלפי ההיסטוריה, ויש בו משום הטעייה של הציבור בכלל ושל הנוער בפרט, שנותר עם חור בהשכלה הציונית. אולי כדאי שמשכתבי ההיסטוריה הציונית ילמדו פרק מהטקסט המקראי, איך לא להעלים עוּבדות, ולהתמודד איתן, גם אם הן מביכות לפעמים. אמת היסטורית כבר אמרנו?

לא למריחואנה

נכון עשה בג"צ שפסל את הבקשה למפגן של עישון מריחואנה בתל אביב. כידוע, מפגן אחד שווה יותר מאלף מילים, וכשמדובר בסמים הוא מהווה מודל שלילי לנוער. לא סוד הוא שליגליזציה של סמים קלים, כפי שמוכיחים מחקרים, עלולה לגרום לשימוש בסמים כבדים ואף לליגליזציה שלהן. למרבה הצער נגע הסמים גורם לא רק לתמותה של המשתמשים בהן, אלא גם לפשיעה בחברה, מעבירות רכוש לצורך מימון הסם, דרך פריצוּת ועד לגרימת תאונות דרכים ורֶצח. לכן ראוי לבער את הנגע מן היסוד. כל הכבוד!

על מגש השנאה

לא פחות מהפרובוקציה של האנרכיסט הדני בבקעה, גם הדחתו של סמח"ט שלום אייזנר שיחקה לידיהם של האנרכיסטים, והם קיבלו אותה כשי על מגש הכסף של שנאת ישראל. לא סוד הוא שהכינויים 'פעילי שלום' ו'פעילי זכויות אדם' הם מילים מכובסות להשמדת ישראל בהתאם למטרתם המוצהרת לא אחת במישרין או בעקיפין. ארגוני השמאל היהודיים התומכים בהם, כמו בארגונים פרו- פלשתינים אחרים, נותנים אפוא ידם לכך, ולכן הגיעה השעה להתנער גם מהם. ובא לציון גואל.

פסק זמן?

פרישתה של ציפי לבני מהחיים הפוליטיים הוא צעד נכון בזמן הנכון, שהיה צפוי בעקבות מפלתה הדרסטית במפלגת קדימה. ראוי שהיא תמַצה את כישוריה בתחום השכלתה המשפטית, ותניח לאחרים הטובים ממנה את הזירה הפוליטית בכנסת, שֶבה נכשלה כשלון חרוץ. עם זאת, יתכן בהחלט שמדובר בפסק זמן לעריכת חשבון נפש ולהיערכות מחדש לקראת קמבק פוליטי. אם כן, האם ביבי, יריבה המושבע, שפרש אף הוא מהפוליטיקה (אם כי דומני לא מחברותו בכנסת) לאחר כשלונו בשנות ה-90, שימש לה מודל? ימים יגידו. ועד אז בהצלחה לה בכל אשר תפנה.

מפלגה של איש אחד

בניגוד לתדמיתו האידיאולוגית הימנית של ח"כ אביגדור ליברמן, דומה שהרקורד הפוליטי של השר הנכבד מנפץ תדמית זו. ליברמן מתברר הוא פרגמטיסט לא קטן, פוליטיקאי משופשף שמנצל את סמכותו הבלתי מעורערת ואת המשמעת הסיעתית במפלגתו 'ישראל ביתנו', כדי להשליט אינטרסים פוליטיים מובהקים שלו. האיש הוא כל הזמן עם היד על הדופק הציבורי. את הנושאים הפופוליסטיים, שעל סדר היום, הוא מעמיד למבחן של בחירות או תמיכה קואליציונית, תוך ניצול כוחו האלקטורלי. מבחן האזרחות, חוק הגיור זוכרים? ועתה הוא מנופף בדגל חוק טל והשוויון בנטל הצבאי כדי להפיל את הממשלה ולהביא להקדמת הבחירות. מפלגה של איש אחד כבר אמרנו?

הודאות שוא

האם השהוּת בכלא גרמה לארז אפרתי, הקב"ט שהואשם בתקיפת צעירה, להרהורי תשובה, לאחר שהביע חרטה והתנצלות על המעשה? ואולי, כפי שנראה, הוא מפמפם מגרונו של עורך דינו, כדי לעורר את רחמי השופטים ולהקל בעונשו ובגודל הפיצויים שעליו לשלם לקורבן? שהרי לא סוד הוא, שהודאה בחטא, הבעת חרטה והתנצלות - גם אם אין מאחריהן שום כוונה אמיתית - הן מתכון בדוק להקלת העונש, וכל העבריינים (מלבד המחבלים) כבר למדו סוד זה ומיישמים אותו כהלכה. אולם איך זה, שהשופטים המלומדים, שאין לחשוד בתמימותם היתרה, הולכים שבי אחרי הודאות שוא אלה ומתחשבים בהן, כחלק מתפיסתם המתחשבת בעבריין, ופחות בקורבן? והרי על הצדק להיעשות, וגם להיראות! הגיעה השעה שהשופטים יחדלו לרחם על העבריינים, שעליהם לשלם את מלוא עונשם על פישעם, ויתמקדו בסבל הקורבנות ובנזק שנגרם להם, והוא הדין במקרה של אפרתי. רק כך החֶברה תהיה מתוקנת יותר. ובא לציון גואל.

תרגיל ביחסי ציבור

האם הראיון עם אלדד יניב בעיתון 'הארץ' הוא תרגיל מבריק ביחסי ציבור? לפחות כך נראה על-פי 'השורה התחתונה' שלו. יניב מדבר על הכוח המשחית שיש לאנשים כמוהו, עורכי דין ויועצי תקשורת, שמעולם לא נבחרו על-ידי העם, אשר מנצלים את השפעת התקשורת לצרכיהם. אולם בדיוק זה מה שהוא עושה בסוף הראיון. כמי שיזם את המחאה החברתית השמאלנית, במגמה להפיל את ממשלת נתניהו, מנסה אלדד באמצעות הראיון בעיתון, להתסיס את דעת הקהל ולהשפיע עליה להצביע במערכת הבחירות הבאה, שאותה הוא מגדיר כ'אם כל המחאות'. האין זו תעמולת בחירות מובהקת? הראיון כולו אפוא אינו אלא מבוא לקראת תעמולה זו בסופו. כאיש תקשורת ממולח אלדד למד היטב איך למשוך את הציבור, מה מדבר אליו ומה הם גורמי הרייטינג. חשיפה אישית, ומה שנראה ככנוּת, הם מתכון מובהק לכך. הוסיפו לכך את כל מרכיבי ה'אקשן': כוח, פוליטיקה ותקשורת, וקַבלו את המתכון המושלם. מה צריך יותר מִזה.

דוגמה לא מייצגת

לא פעם העיתונאי הוא על תקן אותו צלם, שתופס על חם את החרדי הצורר, אשר פוסע מעדנות בזמן הצפירה, כאילו הוא מייצג את הציבור החרדי כולו. ולא היא. צר לי לאכזב את הקוראים. אולם כמו בתחומים רבים אחרים, החרדי מבתי בראנד בירושלים, שהפר את הדממה, הוא חרדי קיצוני, שאינו מצביע על הזרם המרכזי של המגזר. למרות שעמידת הדום היא אכן מנהג של גויים, רובם של החרדים מכבדים את הטקס, ולוּ מהטעם האנושי, כדי לא לפגוע בציבור הרחב, שלגביו הטקס הוא בעל משמעות של התייחדות עם זכר הקורבנות. אך הם ממלאים את דקות הדומיה בתוכן יהודי של אמירת פרקי תהילים. אגב, לגבי הצַלם שאינו מכבד את המעמד, לא פחות מהחרדי שלכד בעדשת מצלמתו, השאלה היא האומנם המטרה מקדשת את כל האמצעים, ומי יצלם את הצַלם הסורר בעצמו? הצחקתם אותי.