השחורים

הם. כן, הם. השחורים. וכמו שלכל איש יש שם, כך גם לכל אדם יש את השחור שלו. לאשכנזים את הספרדים, ולהפך. לחילוניים את הדתיים, ולהפך. ליהודים את הערבים, ולהפך. לעניים את העשירים, ולהפך. להמון את הפוליטיקאים, ולהפך. למכבדי זכויות אדם את המתנחלים, ולהפך. לבנות טיפש-עשרה את השחורים באף, ולהפך. כל אחד וההיפך שלו. השחורים.

עברו בסך-הכל כמה ימים מאז חגגנו יחד את יום העצמאות למדינת הכחול-לבן שלנו. כל הארץ לבשה דגלים עם פסים ומגיני-דוד, נורות צבעוניות קישטו את הרחובות שלנו, כולנו שיחקנו בספורט הלאומי ונתנו אחד לשני עם פטישים בראש (לפחות יום אחד בשנה מותר ואף רצוי), וכולנו התקרנפנו על בשרים צלויים כמיטב המסורת. הכל היה כחול לבן למהדרין. לפחות כך זה היה נראה כלפי חוץ.

במוצ"ש כבר עפו בקבוקי תבערה על בתי מהגרי העבודה בדרום תל אביב, וצבעו את הכחול-לבן שלנו בגוונים של בנזין צהוב (של שנאה) ולהבות אדמדמות (של איבה). הבורות והבערות, עלו כחברבורות של זוהמה חינוכית-תרבותית וקישטו את דרום תל אביב. ממעבה לוע הלאומנות שמלבה מזה כמה חודשים ח"כ ד"ר מיכאל בן-ארי, הגיחו בשיטפון עז מיצי הקיבה המרים של הגיזענות הכהניסטית ושטפו את המציאות הטריה של כחול-לבן חגיגי. ככה זה בעידן הזה, הכל קורה מהר. כחול-לבן חגיגי נשטף באותו היום בשטף אדום של זבל אידיאולוגי: אדם-דם-אדמה.

עברו בקושי שבועיים ימים מאז עמדנו כולנו דום, מחינו דמעות כמבקשים להסתיר את הרגישות הפנימית, וזכרנו את ששת המיליונים שמחתה מעל פני האדמה השנאה הגזענית של הגרמנאצים. בקושי שבועיים. זרעי השנאה כלפי זרים, שלטון הפחד והאימה שמעבדת ממשלת האש הזרה הזו, נגד ערבים, מוסלמים, שמאלנים, דורשי זכויות אדם, עובדי אלילי הצדק והחופש – הזרעים הללו נובטים עכשיו. אפילו דובר צה"ל מכנה קבוצת מפגיני שלום "אנרכיסטים". משהו השתבש כאן והפך את הנאורות הציונית-חילונית לבת ערובה בידי הלאומנות הדתית-משיחית. כששמאלנים מוכרזים בוגדים, כושים חוטפים בקבוקי תבערה.

כשזה התחיל בגרמניה של המיתון והקשיים הכלכליים, עמד איזה אדולף בכיכר וצרח במלוא הגרון צירופי מילים של "גרמניה חזקה", "גירוש זרים", "עבודה לגרמנים", "גאווה לאומית", "עד הניצחון". אדולף כידוע לא סיים את המלאכה, ובזכות כשלונו בהטמעת "הפתרון הסופי" אנחנו כאן היום חוגגים עם כחול-לבן. בכל אופן עד שמגיעה ממעבה לוע הלאומנות הזוהמה של שנאת זרים ומטנפת את הציבוריות של כחול-לבן, עם מיצי קיבה מרים בצבעי ארגמן.

שחור, לפחות מבחינה מדעית, אינו צבע. הוא אינו צבע משום שאינו מקרין החזר אור, הוא פשוט "בולע" את קרני האור, ממש כמו "חור שחור". למרות שנהוג לחשוב עליהם ביחד ולהזכיר אותם באותה נשימה, הצבע הלבן הוא ההיפך הגמור מן השחור. הוא מחזיר את כל האור ועל כן אין האור הולך לאיבוד דרכו. לנאמני השחור, אני מציע לזכור, שהשחור אינו צבע אלא היעדר צבע, הוא ריק מוחלט, הוא חור שחור שלתוכו נבלע האור. ועל כן, שחור אינו צבע עור, אלא היעדר אור. נשמה שחורה היא כזו שאין בה אור, ולא כזו שעטופה בעור שחור. השחור הוא בתוך האדם, בהיעדר אורו ולא בגוון עורו. ארורים תהיו אנשי השחור הפנימי, נעדרי אור הנכם, וגם אם אתם עטופים בעור בהיר וצח כשלג, השחור שלכם נראה דרכו כתהום של גיא צלמוות, המקום ממנו באה נשמתכם השחורה משחור, והמקום אליו היא תחזור. ארורים תהיו, עד שתגלו את נפלאות האור. ארורים וצרורים בתהומות השחור הפנימי.