כל ביקור שלי אצל צביה רותם, מנהלת הארכיון בעין החורש, מניב סיפור מעניין. וכך היה גם הפעם. צביה סיפרה לי סיפור עצוב מימי הראשית. סיפור על צעיר מצוין, מראשוני קיבוץ "הסולל" בפתח תקוה, שלא זכה, ומת בצעירותו, על משמרת עבודתו, בשל "תנאי העבודה הפרועים". כיוון שחברי "הסולל" מפתח תקוה התפלגו לקיבוצים בית אלפא ועין החורש, וכיוון שגם הם כבר לא איתנו, קל להבין מדוע נשכח האיש, חנניה גורביץ, ומדוע נשכח סיפורו. מתנדב ארכיון פתח תקוה, זלמן חיימוב, פנסיונר של התעשיה האוירית, שוטט לפני כארבע שנים בבית העלמין סגולה, ומצא מצבה שעוררה את סקרנותו. הוא פנה במכתב לארכיון "יד יערי", שהפנו אותו לארכיון עין החורש. וכך חזר סיפורו של חנניה אל הקיבוץ שלא זכה להצטרף אליו, לאחר 80 שנה... גלגל ההיסטוריה מסתובב, אבל הקצב שלו תמיד מפתיע. על לוח המצבה נחקק חנניה גורביץ, נהרג בעבודה, קרבן תנאי העבודה הפרועים. חבר לקיבוץ השומר הצעיר "הסולל". 20 בינואר 1932, פתח תקוה.

תמונה נדירה

רחל שכטר, ארכיונאית מסורה בארכיון עין החורש, שהייתה חברת "הסולל" בעצמה, שמרה על תמונה נדירה - 'פוסט מורטם' - של חנניה, השוכב מת, מכוסה בדגל הקיבוץ, שעליו רקומות המלים: ההסתדרות הכללית של העובדים, בצריף במחנה "הסולל", ובחלון מציצים פניהם הדהומות של חברי הקיבוץ. אולי בשל המחווה הזו, של הכבוד שחלקו לו במחנה, נוצר ההפרש הזעיר בתאריכים. רחל רשמה על התמונה 1931, ובפרסומים הרשמיים נדפס סוף ינואר 1932. אבל אפשר מאד שרחל שכטר שכחה את התאריך המקורי. האם רחל היא שצילמה את התמונה המדהימה? בעיתון הבוגרים של השומר הצעיר, "השומר הצעיר", מה-1 לפברואר 1932, נדפס: חנניה גורביץ, חבר לקיבוץ "הסולל" מת ממקרה אסון בשעת העבודה. הוא לקח בידו, בנפחיה של ש. וודובוז, את מכונת-הקידוח החשמלית ובו ברגע נפל מת.

אסון מחמת רטיבות הקרקע

לפי דברי הרופאים קרה האסון מחמת רטיבות הקרקע, שעליה עמד. בן 23, חבר קן וילנה, עלה ארצה לפני שנתיים, (1929) בעצם ימי המאורעות (תרפ"ט). עבד בפתח תקוה ובכרכור. זכרו איתנו. ובידיעה מפורטת יותר, בעיתון 'דבר', נדפס ב-21 בינואר 1932: אסון התפחמות בפתח תקוה. אתמול נתפחם בפתח-תקוה, ע"י מכת-חשמל, חנניה גורביץ, חבר קיבוץ השומר הצעיר "הסולל". האסון קרה במסיבות אלו: גורביץ עבד בנפחיה של ש. וודובוז, לקח בידו את מכונת-הקידוח החשמלית ובו ברגע, רק צעק פעם פעמיים, נפל ומת. (כאן יש שיבוש דפוס ונכנסה שורה שלימה מידיעה אחרת...) מאמצי הרופאים שבאו כעבור רגעים אחדים למקום, עלו בתוהו. לפי דבריהם, קרה האסון מחמת רטיבות הקרקע שעליה עמד המנוח. מקום העבודה נסגר לשם חקירה. המת הובא לקיבוץ ומשם יצאה הלוויה ב-7 בערב ובהשתתפות מאות פועלים. ליד בית הפועלים הספיד את המנוח הח' גרבובסקי בשם מועצת פועלי פתח תקוה, שקרא תגר על ההפקרות מצד הממשלה והמעבידים כלפי חיי העובד. (לימים היה הח' גרבובסקי לח"כ מאיר ארגוב, מבכירי מפא"י, חבר מועצת העם, יו'ר ועדת חוץ וביטחון ועוד). ואני מרשה לעצמי לעצור כאן את הציטוט ולשאול: האם במהלך ההפגנה-ההלויה הזו, בשעת ערב מאוחרת, נזרק המשפט המסעיר לאויר: קרבן תנאי העבודה הפרועים? משפט מצויין, מדויק, מוחה, תובעני מאד. היה אז ברדק גמור בתנאי העבודה בארץ, והפועלים הצעירים הם ששילמו עליו בחייהם. האם החבר גרבובסקי עצמו, מזכיר מועצת הפועלים, שלימים עלה לגדולה במפא"י, הוא שזרק את הסיסמה לחשכת הערב העצובה? ואני חושב לעצמי, רווק, לא הקים לא משפחה ולא זכר, שרק בדרך מקרה מבורך עלה המתנדב מארכיון פתח תקוה זלמן חיימוב על מצבתו החידתית, ובעצם העלאת השאלה מיהו ומהו, ששלח לארכיון גבעת חביבה, ברא לו חיים שניים, חיים ארכיונאיים, חיים של תיקי נפטרים נושנים ומצהיבים, שיש בהם איזה פיצוי זוטא על השכחה שעטתה את חייו. מתחת להודעה בעיתון "השומר הצעיר" נדפסה מודעה של השתתפות באבל, בנוסח הנמלץ והנאיבי של ראשית שנות השלושים: עטופי-אבל אנו למותו של אחינו חנניה. לקיבוץ - בהמשך עבודה ובניין - ניחומים!

התנחומים מופנים אל החברים

ובעיתון "דבר", עיתון ההסתדרות, נדפסו שלוש מודעות אבל, ב-25 בינואר 1932. בראשונה משתתפים באבל הקיבוץ ובצער ההורים השכולים פועלים מפתח תקוה שכנראה קשרו קשר קרוב עם הקיבוץ במושבה. בשניה, בסגנון קצר ומברקי, משתתף באבל "הסולל" קיבוץ השוה'צ כרכור, שהיו בו חברים יוצאי ליטא. ובשלישית משתתפים באבל שני חברים מירושלים הרחוקה... ובגיליון נוסף מתפרסמת מודעת אבל גדולה של משקי תנובה פתח תקוה. ההנהלה והעובדים כמובן. וכן קיבוץ נוסף שולח השתתפות, חברי קיבוץ "הבונה" בשריד. ממש מכל קצות הארץ שלחה תנועת השוה'צ את תנחומיה לקיבוץ "הסולל". למי שלא מצוי בהוויית הימים ההם, קצת קשה להבין איך זה שהתנחומים אינם מופנים אל המשפחה אלא אל החברים. אבל זה היה צו השעה. את ההורים השארנו מאחורינו שם! באירופה הדוויה. ואם הבנים נופלים על משמרתם כאן - יש לנחם את החברים ולחזק את ידם שימשיכו בקרב הבניין על הארץ!. גם לוויתו שהפכה כנראה להפגנת מחאה זוטא של פועלים, לא סייעה לשימור זכרו. וגם לא הציון בכל העיתונים שהוא עלה ארצה בעצם ימי המאורעות, ימים שהעלייה נעצרה בהם לחלוטין, גם הוא לא סייע לשימור זכרו. מעניין מי הוא שניסח על המצבה את הנוסח המאשים: קרבן תנאי העבודה הפרועים. ואולי הצילום הייחודי שהותירה אחריה רחל שכטר, אם יתפרסם בציבור, צילום 'פוסט מורטם' משובח, של חנניה השוכב ונראה ממש כמו חי. כשהייתי ילד סיפרו לנו הוותיקים על החשמלאי הראשון של הקיבוץ, דוד צוקר ז'ל, שמת ממכת חשמל בתוך הבריכה של מגדל המים. אף הוא נשאר יפה ותמים וראוי לצילום 'פוסט מורטם'. ומה על כל הסיפורים האלה על התפחמות? אולי הצילום הזה הוא שיסייע לשימור זכרו. תודתי לצביה רותם מארכיון עין החורש.