מכל הסרטים שראיתי השנה במסגרת 'דוקאביב' - רציתי להרחיב יותר, דווקא על סרט זה, שלמרות העובדה שהוא לא מושלם מהבחינה האמנותית - יש בו אומץ רב, רעננות לא מבוטלת וחשיפה אישית בלתי-מתפשרת (כמעט!) - והוא מבחינתי, אף עולה בכמה תחומים על פניו של הסרט הישראלי (Home Movie) שזכה בסופו של דבר, בפרס הגדול מטעם חבר השופטים של הסרטים הישראלים. זהו סרטה השלישי בטרילוגיה אישית שהתחילה עם "זורקי" ונמשכה עם "סימני מתיחה" שהיא סדרה של שלושה סרטים אישיים חושפניים שמנסים להעמיק ולחפור באוטוביוגרפיה הפרטית של היוצרת הקולנועית, הזמרת הפרפורמרית ("זוהר וגנר והמסריחים") ומבקרת הסרטים ('עכבר העיר') זוהר וגנר. בסרט זה, שיוצג בקרוב הן בסינמטקים והן בטלוויזיה בכבלים, מספרת וגנר על שלוש וחצי שנים שהתחילו בהיותה בת 20 - עת היא שהתה בניו-יורק ועבדה כרקדנית-חשפנית במועדון חשפנות שעיקר קהלו הם (כמובן) גברים. ב"הווה של הסרט" - זוהר היא בתחילת שנות הארבעים של חייה, היא גרה עם בן-זוגה ובתה בת ה-4 בדירה בצפון תל אביב. הסרט מציג שורה של קטעי ריקוד מול המצלמה - 'מונצחים' מן השנים ההן, באיכות וידאו של השנים ההן. במקביל - היא עונה לשאלות חוקרות ונוקבות של בן זוגה (עלום השם) שמנסה לפענח את הסיבות והגורמים לעיסוקה המוחצן והחושפני באותן שנים 'זוהרות' ורחוקות מן העין של ההווה ומעיניו הבוחנות של הצופה. מה בעצם רוצה זוהר וגנר לספר?! - בראש ובראשונה היא רוצה לדווח ולהצהיר בפומבי על עיסוקה הרקדני-החושפני באותן שנים צעירות; במישור של ההווה העכשווי היא רוצה לדווח על הזוגיות הסולידית שלה ועל היותה אימא טובה וקשובה. הפקדת תיק המראיין בקולו של בן-זוגה משאירה את הסרט בחדר השינה של בני הזוג, זהו מהלך אינטימי שמאפשר לה להתקלף אט-אט ובעקביות מכל הצעיפים והכיסויים הנפשיים. היא מספרת לנו באמצעות החקירות והלחץ המתמשך של המראיין - על הטראומות שקדמו לנסיעה לניו-יורק ובעיקר - על המשמעות הפסיכולוגית והאחרת (אם היא קיימת) של העבודה שלה אז, וההינתקות שלה אז מעצמה ומסביבתה המשפחתית הטבעית. הרווח של הצופה היא מזדככת, היא מטפלת בנפשה על המסך - ולבטח במהלך העריכה וההכנה של הסרט, היא גם "הרוויחה" מזה המון (לא כסף!) לדבריה. האם גם הצופה בסרט מרוויח?! ואם כן, מה הוא 'מרוויח'?! אוכל לדבר כמובן בעיקר על עצמי. הצפייה בסרט מעניינת ונוגעת ללב. הבמאית שהיא הכוכבת הראשית גם על המסך 'בימים ההם ובזמן' הזה עושה מעשה אמיץ. החשיפה הגופנית והנפשית של אותן שנים - יוצאת אל האור ונוספת אליה חשיפה עכשווית של הנפש הבוגרת יותר. במסגרת הסרט משרטטת וגנר את כל ההוויה הנוכחית של חייה לפחות במישור החיצוני והגלוי לעין שלהם. הוריה הפרודים מזה שנים הם חלק מרכזי בנוף חייה, כמוהם גם בן זוגה הנוכחי ולבטח בתה הקטנה ו"המקסימה" בכל קנה מידה ומוכר וידוע (וכרגיל בכל סרט שבעולם בו מוצגים ילדים בגיל זה). לגבי הקהל (שאיננו אני או בת-זוגי) ניכרה התעניינות רבה בקרב הצופות והצופים - יצר המציצנות הקבוצתי בא על סיפוקו הכמעט-מלא בחשכה המשותפת. האם יש לייחל ולקוות ביצירה קולנועית תיעודית ליותר מזה?! - לדעתי, כן. לא מספיקה החשיפה של המקרה הפרטי, למרות שהיא אמיצה ואפשר גם כאילו 'ללמוד' ממנה דבר אחד או שניים; אבל לא די בה בלבד - היא לא מקרבת להשגתן של תוצאות או מסקנות נוספות. במצבו הסופי של סרט זה, הוא נשאר בגדר מקרה-פרטי של אישה צעירה ואמיצה אחת שפרשה בפנינו עוד פרק מתמשך ומשמעותי במסכת חייה. היא הביאה אל המסך של "ימי הזוהר" את 'אמריקה' שלה - והיא כמעט רק שלה.