האם שכחנו שב-1948 קמו שבע מדינות ערב ופתחו נגדנו במלחמה, ונוצחו בה? האם אשמנו בכך שהם, ברוב כסילותם, דחו את החלטת חלוקת ארץ ישראל לשתיים - לערבים וליהודים - החלטה שאנו הסכמנו לה והם לא? וכך, בתוך המלחמה, הם נסו על נפשם והותירו את בתיהם וכפריהם לידי הישראלים?
מצטערת. אני איני בוכה על "אסונם" של ערביי ארץ ישראל שהפכו את עצמם לפליטים. הם דחו כל הצעה ליישבם ביישובים נורמליים בארצות ערב, ומתעקשים לגור בשכונות המכונות "מחנות פליטים". זוהי הבעיה שלהם.
הם לא יושבים ובוכים עמנו ביום כיפור, בתשעה באב ובימי הזיכרון לחללינו. לכן,
מדוע עלינו להרשות שיקיימו טקס לזכר "אסונם" וטיפשותם, וזאת - בתוככי כתלי אוניברסיטת תל אביב, שהיא מוסד חינוכי ממלכתי ולא פרטי?
על גדעון סער לאכוף את סמכותו כשר החינוך, ולדרוש מהאוניברסיטה שתבטל את ה"טקס" או איך שהם מכנים זאת. "בנפול אויבך אל תשמח" נאמר. איננו שמחים, אך אין שומה עלינו להתעצב.
מספיק ודי עם יפיפות הנפש שכבר גורמת להרגשת קבס. במיוחד, כשאת כל הצרמוניה מארגן מבחינת יחסי ציבור בקולי קולות בכל ערוצי הרדיו והטלוויזיה בחור בעל שם יהודי.
עד לאן הידרדרנו...
