הבימאי מיטקו בוזקוב העמיד על בימת תיאטרון הספריה שלושה שחקנים מבריקים, בעברם - בוגרי "בית צבי". ערב אחד, מגיח לדירתה הצנועה והקפואה בקור האנגלי המצוי של קירה (שני רוטנברג הצעירה המחוננת), אדוארד, בנו של טום, מאהבה לשעבר (אביהוד תדהר, שמשחקו כה טבעי וכנה, ומאפיין את כל הצעירים בימינו, על כל הניואנסים). הצעיר מגולל בפניה את מצבו הנפשי הקשה של אביו שהתאלמן, ומנסה לשכנעה לחזור אליהם הביתה.
יורם טולדנו ("אותלו" בתיאטרון חיפה, וגיבור הסדרה "חטופים") הוא טום, הגבר החטוב ויפה התואר בעלילה, שאשתו נפטרה, והוא מגיע לדירת המאהבת שלו לשעבר, כדי לנסות ולצאת מאבלו הכאוב, שאינו מצליח להשתחרר ממנו. טולדנו, הבוגר והמנוסה מבין שלושת השחקנים, מפגין את כל האנרגיה שהצטברה בתוכו מאז נפטרה אשתו, בריאליזם כואב כמעט עד התפוצצות.
בעוד טום, ברוב זעמו מסוגל לנפץ ולשבור דברים כדי להשתחרר מחמת זעמו, קירה, שומרת על קור רוחה, ונקרעת בין אהבתה לטום לבין רגש האשמה של שניהם, על מות הרעיה אחרי שגילתה את הקשר בין בעלה והצעירה.
חילופי הדברים בין השניים עוברים מהקצה אל הקצה. מתשוקה גועשת לחשבון הנפש. טום מציע לה הכל - חיי נוחות, פינוקים - אבל בה בעת לועג לעבודתה כמורה של ילדים מאוכלוסיה נחשלת, שהיא רואה בזה ייעוד ומטרה, בעוד היא, בוגרת האוניברסיטה, ראויה להרבה יותר מזה. קירה היא האנטי-טיפוס לחומרני המצוי המייצג את רוב האנשים. שני רוטנברג מחצינה המון אצילות, ובסצנה הסוגרת את ההצגה, עם אדוארד, היא מחצינה שפע רגשות שאצרה בתוכה במפגש עם טום, בשילוב עם התנהגות, תנועה ודיבור בסגנון אנגלי-קלאסי רם-מעלה, ומזכירה בסצנה הזו את וואנסה רדגרייב בצעירותה.
אביהוד תדהר, שבולט תמיד בכל תפקיד שביצע (הנער ב"אקווס" בתיאטרון הספריה, במחזה "למה לא באת לפני המלחמה?” שעולה כעת בתיאטרון באר שבע ועוד), מהווה משב רוח מרענן מלא חיות בהצגה זו, כשהוא מאמין שיוכל לגשר על התהום שנפערה בין אביו וחברתו לשעבר. כי הוא יודע, שרק כך יוכל אביו לצאת מהפקק הרגשי ולהמשיך את חייו, ולא להישאר תקוע בצער האוכל אותו.
עד כמה שבירה היא האהבה...
את הדרמה הנוקבת הזו, תרגם ועיבד איתן בלום, שבבימויו של מיטקו בוזקוב הכל זורם בה וקולח. בוזקוב גם ערך מוסיקלית את ההצגה באופן מוצלח ביותר. את התפאורה הצנועה לכאורה, אך הסופר-מעוצבת עיצב גדול המעצבים בארץ - סאשה לישיאנסקי, האחד שאין שני לו. את התלבושות המהודרות והיפהפיות עיצבה לירון מינקין, ועל התאורה אחראי פרננדו מאיחייקר.
אז אולי המחזה נטול נושאים פוליטיים וחברתיים, כפי שהר אוהב להקדיש להם מחזות, שאף עלו בארץ, אבל עם הכאב האנושי שבמחזה, הייאוש בשל חוסר אהבה - הצליח דיוויד הר להמחיש במחזהו עד כמה אהבה היא שבירה, ולהפנט את הצופים שזוכים במעדן קצפת עילאי.
רמה גבוהה של כל השחקנים והיוצרים, המגישה חוויה נדירה באיכותה, שלכמותה לא זוכים בכל יום.
