סול פורט הוא שם העט של שאול פורת, רופא, עורך דין ואיש עסקים. תחת השם סול פורט פרסם מספר ספרים בארה"ב ובאירופה וכן סיפורים בעיתונות האירופית. ידוע גם בשם העט לואי מרטל. החל לכתוב בגיל 12 סיפורים, שחלקם פורסמו במוספי ילדים. כרופא מומחה בפסיכותרפיה הוא מביא לביטוי את הידע שלו במסריו בסיפורים ובספרים. בימים אלה הוציא לאור את ספרו השני בעברית "חברים – הזבוב והצב", אלגוריה קסומה לשני ניגודים, המתגברים על הפער שכמעט אינו ניתן לגישור והופכים לחברים בלב ובנפש.
שאול פורת עבר את השואה כילד בגטו לודז'. חלק גדול ממשפחתו המורחבת נכחד בשואה. ב-1949 עלה עם אמו ארצה, אביו הצטרף אליהם שנתיים לאחר מכן. התגורר בחיפה עד גיוסו לצבא. אחרי השירות הצבאי נסע לאירופה. למד רפואה בוינה והמשיך בלימודי הפסיכולוגיה. את הסטאז' עשה בבית החולים האזורי למחלות נפש בזלצבורג. ב-1975 קיבל את תואר הדוקטור שלו (PHD) וכן אזרחות אירופית. התגורר באירופה כעשרים וחמש שנים. מתוכן כשבע שנים חי ברומא ועבד כיד ימינו ומנהל השיווק האירופי של הטייקון היהודי הנודע, רוברט מקסוול.
ב-1986 חזר לארץ ועבר לחיות בתל אביב, בה הוא מתגורר עד היום, תוך שהוא ממשיך לנהל את עסקיו באירופה ומחלק את זמנו בין הארץ לחו"ל. בשנת 1995 סיים לימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב, וכיום עוסק בעריכת דין, מתמחה במשפט אזרחי.
מאין אתה שואב את ההשראה לכתיבתך?
"אני חושב שהייתה טמונה בי כבר מילדות. אהבתי לחלום, כל הזמן וכל יום, ולא פעם קיבלתי עונשים על שאיני מקשיב ולא מתרכז. כן התרכזתי, אבל במה שאני רציתי. בגיל 12 התחלתי לכתוב סיפורים וחלקם פורסמו בעיתוני או מוספי ילדים. ברור שלא שילמו לי מאומה. סליחה, פעם העבירו לי כסף, אולי בטעות, סכום אדיר שבעזרתו קניתי מכונת כתיבה משומשת קטנה המיועדת לנסיעות.
"בערך מגיל 16 התחלתי לכתוב באופן קבוע להוצאה לאור תמורת שכר סופרים מכובד. כך יכולתי ללכת פעם בשבוע לסרט ובשבת לצאת עם חברים. הייתי מחבר את חוברות 'טרזן', שהופיעו אחת לשבוע.
"אבל לצערי, לא הייתי הסופר היחידי שסיפק את הרפתקאותיו של טרזן במאה ה-20. טרזן בפלמ"ח, טרזן בגדנ"ע, בתיכון ובטכניון וכו'. היינו ארבעה-חמישה 'סופרים' שהגשנו כל שבוע את עבודותינו למו"ל, שהעביר אותן לקריאה לילד בן 12. הילד היה מחליט מה יודפס מתוך ההצעות. למזלי לרוב הוא בחר בי".
כמה זמן ארכה כתיבת ספרך?
"את ספרי הקודם 'גם מלאכים מתים', בהוצאת מודן (מעל 500 עמ'), לקח לי כחמש שנים לכתוב אותו. הספר הנוכחי אומנם הרבה יותר קטן אבל יותר מסובך. יש בו הרבה תובנות פסיכולוגיות, סוציאליות ופילוסופיות. הקדשתי לו כשלוש שנים".
ספר קצת על הספר שכתבת.
"זהו סיפור על חברות שנוצרת בין זבוב זקן בן 16 שעות לצב צעיר בן 200 שנה כמעט. אלגוריה מקסימה ליחסי חברות הנרקמים ביניהם. איני יודע עם מי אתם מזדהים. עם הצב או עם הזבוב, אבל למעשה אין זה משנה. אם שני היצורים הללו הצליחו לבנות חברות אמת, אז גם אתם תצליחו. לא להתייאש! הספר מלווה באיוריו הנפלאים של המאייר וולף בולבה".
האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה?
"בימים אלה מתרגם לעברית אוסף סיפורים שפרסמתי בחו"ל".
משפט מסכם: "תובנה אליה הגיעה הזבובה בספר: 'במקום שנבנה גשרים בין בני מיננו, אנו מקיפים עצמנו בחומות ולא נותנים לאחרים להגיע אלינו, לנפשנו'".
