וכל העם רואים את הקולות

בזמנינו, זה היה סיפור שלם להתכונן לטיול שנתי. "הדור שלי", עוד זכה לטעום קצת מתקופת האוהלים והשינה בשטח, ומשם לתקופת האכסניות ובתי ההארחה. היום זה רק מלונות. אבל לא רק האירוח היה שונה. גם הארוחות. היינו צריכים להתחלק לחוליות ולהתארגן מבחינת אוכל. להתארגן זה אומר, מלאי של קופסאות שימורים כאילו שאנחנו יוצאים למלחמה, והמון חטיפים שרואים רק בטיולים שנתיים. היו מעטים שהעזו וקנו קבנוס - אותו נקניק יבש שרק לוחמים מהוללים אוכלים. אגב קבנוס ומפקדים מהוללים, סיפר לי מישהו סיפור משעשע על המג"ד שלו בטירונות בחיל השריון, אי שם בחולות הפודרה שליד אילת. הטירונים התלוננו על האוכל המזוויע, ומנות הקרב בתוספת אותו נקניק קבנוס שהם אמורים לאכול אותו. המג"ד - כמו מג"ד אמיתי, ביקש מיד אריזת קבנוס, קרע את עטיפתה ואכל מלוא החופן מהקבנוס. את המשך ההרצאה שלו הוא העביר מאחורי הפיז'ו 205 שלו מקיא את הנשמה. אבל הקבנוס הזה, כמו חלק גדול מהשימורים - במיוחד אלו המכונים קומפוט - אותם שימורי פירות שנראים כמו חתיכות סבון כביסה שנתקעו במכונה - היה חוזר הביתה ונשאר שם עד הטיול הבא של ההורים לחו"ל. אחד האתגרים החשובים בטיולים שנתיים, היא היכולת להישאר ער כל הלילה. לא שהיה אז מה לעשות. בכל זאת, אלכוהול לא היה בנמצא (לפחות לא אצלנו) , ומכשירי אייפון בטח שלא היו. אז איך נשארים ערים כל הלילה? לברי המזל היה דיסק מן (שזה הדור הבא ל-ווק מן) אותו מכשיר עגול שיודע בעיקר להשמיע שורות קטועות ולקפוץ משיר לשיר כאילו אין מחר. לפחות ברי מזל, היה טרנזיסטור. אותו מכשיר שהומצא כדי להנעים את זמנם של השוהים במקלטים. אחר כך השתמשנו בו להעביר את השמירות הארוכות, מנסים להקשיב לו כל הלילה בתקווה שיוסי סייאס יחזיק אותנו ער, ומתעוררים בהחלפת המשמרת שתמיד איחרה. אך באותו טיול, בשעות הבוקר המוקדמות, בין ערפילים, אחד החברים שלי, שמע קול המדבר אליו. ולא סתם מדבר, אלא לא פחות ולא יותר, קורא לו את קריאת שמע בדקדוקיה. נבהל זה, ומיד חשב איך הוא מתרגם את כל זה לחצר ומאמינים. אז, זה לא היה כזה נפוץ, והוא בהחלט יכול היה להיות אחד מהמובילים. רק כמה דקות אחרי, הוא הבין שהוא בסך הכול נרדם ושכח את הרדיו דולק. הקול המדבר, היה קולו של קריין הרדיו, המקריא את קריאת שמע בשעה שש. ולמה אני נזכר בזה? כל בוקר אני מתעורר בשעה חמש לעוד יום עבודה. ובשנה האחרונה, כל בוקר, כמה רגעים לפני השכמתי שמעתי קול עולה ומסתלסל באוזניי. עולה בשקט ומעיר אותי ליום של התעלות. בתחילה, חשבתי שזה סוג של התגלות. רק כמה זמן לאחר מכן, הסתבר לי שלא התגלות ולא בטיח. הפזורה הבדווית, הנמצאת ממש מעבר להרים שיש לי ממול לבית, החליטה להקים לה מסגד תפילה. ואם מסגד אז חייב גם מואזין. קול דודי הנה זה בא. עוד עיר מצטרפת לרשימת ערים שקול המואזין נישא באוויר - רמלה, לוד, יפו. אנחנו על המפה.