(ע' 12-13) ..."מֵחָבִיּוֹת אַלּוֹן/סְפוּנוֹת בְּרֵיחַ יַיִן/דָּלִיתִי/מִכְתָּבִים שֶׁל אַהֲבָה"...//..."וַאֲנִי יֶלֶד/מֵצִיץ לְתוֹךְ מִילִּים/מֵבִין וְלֹא מֵבִין"...
פתחתי המאמר בציטוט סודות מהעבר המתדפקים על קלידי התהיות אשר נשתמרו וננצרו בדלתות הלב הרך של הילדות. הנה הם עולים לעת הזאת ומסעירים בלא דעת מחדש את נפש היוצר. מכאן, שאין תִמה כי העימות עם העבר אפוף 'הסודות והגילויים', מגרים את דמיונו של המשורר והוא שב וקורא במכתבי האהבה של סבו (אשר נמצאו במרתפי היין). השפעתם היום חזקה שבעתיים ומחוללת התפעמות והערצה אל שירי האהבה שכתב סבו אשר הפכו לנחלת העבר המפואר.
המשורר יניב אינו מתאפק ושורשי אותה שפה שירית נשתמרה ונשתרשה בעורקיו, ממשיכה במסורת המשפחתית ומובאת באופן טבעי במספר 'שירי אהבה' מחורזים שנרשמו בספרו הנוכחי (ע' 10-11): ..."כַּמָּה תְּמִימָה הִיא שְׂפַת הַגּוּף"...//..."כְּמוֹ פַּרְפַּר אֶרְצֶה לָעוּף/ רִפְרוּף חוֹשֵׁק נִשׁוּק חָטוּף"...
עימות זה בין 'העבר להווה' נמצא במקומות רבים בשירי הקובץ, והם בהחלט תופסים אחיזה משמעותית במסרים הערכיים המובאים (ע' 27): ..."לוֹמַר שָׁלוֹם פִּתְאוֹם/הוּא פֶּצַע שֶׁנִּפְתַּח/הוּא לֹא יַגְלִיד הַיּוֹם/וְגַם לֹא יִשָּׁכַח"...
יש לקרוא ביצירות 'שתי וחזור' כדי להבחין בתרחישים וגם לעקוב אחר סדרי התרחשותם (ע' 14-15): ..."כָּל שֶׁעָלְתָה עַל דַּל שְׂפָתֵינוּ/כְּבָר נִטְחֲנָה טָחוֹן הֵיטֵב"...//..."וְרַק תִּפְאֶרֶת הַמְּלִיצָה/עוֹד נִשְׁאֲרָה תְּלוּיָה/ עֲלֵי קוּרִים קְרוּעִים"...//..."מִטַּלְטֶלֶת אֵין מָנוֹחַ"...
דוגמה נוספת נראה (ע' 57): ..."אֲנִי מוּטָל בַּחוּץ/וְהֵם בְּתוֹךְ הַטַּנְק/בִּפְנִים/וְהוּא בּוֹעֵר כֻּלוֹ/חֶזְיוֹן אֵימִים/גִּבְעָה חוֹלִית שְׁדוּפָה/וְשֶׁמֶשׁ בַּפָּנִים"...
ונמצא עוד (ע' 50-51): ..."מָחָר אַמְשִׁיךְ לְהִתְקַדֵּם/חוֹתֵר אֶל מַטָּרָה/בַּסּוֹף אַגִּיעַ אֶל נָכוֹן לִמְקוֹם הַלֹּא נוֹדָע"...
מתוך נהייתו של המשורר אחר יפי הבריאה הוא אינו מתמקד בכתיבה שבלונית שאין בה מן החיווי האישי. על-כן נמצא סימני היכר מובהקים בשותפותו המלאה ונוכחותו המתמדת ביצירות (ע' 50): ..."בָּאֹפֶק עֲנָנָה צְחוֹרָה/שִׁיְּטָה לְלֹא כִּוּוּן /אֲנִי הִמְשַׁכְתִּי בְּדַרְכִּי/וְלֹא אָסַפְתִּי כְּלוּם"...
במטרה למצוא לפריטים הקטנים (הבלתי נחשבים) שימושים יעילים, מעביר המשורר מסריו בקודים תמציתיים ומובנים אשר מקרבים (ללא כל תיווך מיותר) ישירות אל עולמו הפנימי (ע' 67): ..."אֲנִי זָקוּק לְקוּרֵי עַכָּבִישׁ/שֶׁאוּכַל לְפַזֵּר אִתָּם/אֶת הָעֲרָפֶל"...
הדימויים הקריסטליים בשוניותם מזרימים חיות 'בנעלם האבסולוטי' ויוצרים 'יש מאין'. ראה (ע' 61): ..."צִפֳּרֵי הַשִּׁיר הִדְמִימוּ/צִפְצוּפֵי רִנַּת קוֹלָן/וְנֵרוֹת זִיוָם הִשְׁפִּילוּ/לֹא הֵפִיצוּ אֶת אוֹרָם"...
דוגמה נוספת נחווה בשיר (ע' 67): ..."וַאֲנִי כְּבָר בְּטִיסַת נַדְנֵדָה/ דּוֹהֵר עַל הַקּוּרִים/אֶל הַחֹפֶשׁ"... וכפי המשתמע, אין גבול לדמיון הממריא.
אי-הוודאות הקיימת ביומיום מביאה לאספקלריית חשיבה - בהן עוגנים החששות והספקות שאינם נחים לרגע (ע' 60): ..."וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ"...//..."וְרַגְלָיו, עַל רִצְפַּת הַזְּמַן"...
ובדומה, ראה ציטוט משיר נוסף (ע' 73): ..."הוּא יָקוּם מְדַמֵּם/מֵעָפָר יִתְרוֹמֵם/וְגוּפוֹ כְּבָר שָׁלֵם/וְקָרוּעַ"...
משמעות 'התקווה', זורמת שתי וערב בין דפי השירים בקובץ. כל שעלינו לעשות זה לקרוא ולהקשיב לרחשי המילים שלא נאמרים (ע' 70): ..."וְהַזְּמַן חוֹלֵף לוֹ/בֵּין שִׁמְחָה לִכְאֵב/כִּי הַלֵּב שׁוֹכֵחַ/כְּשֶׁלֹּא כּוֹאֵב"...
ועוד נמצא את המשפט (ע' 69): ..."וְכָל מַה שֶּׁלֹּא יִגָּנֵז"...//..."יִצְטָרֵף אֵלַי בְּמַסָּעִי/צָפוּן בְּקִפְלֵי הַתָּאִים/מִסְתַּתֵּר בְּנִפְלְאוֹת הַתְּבוּנָה/בַּפַּכִּים הַקְּטַנִים"...
אך את עיקר העיקרים, נמצא במילות השיר אשר כותרתו נושאת את שם הקובץ (ע' 9): ..."לָמַדְתִּי לָשִׁיר/בְּלִי צְלִיל/וּלְזַמֵּר בְּלֹא מִלִּים/כְּמוֹ דַּחְלִיל/אֵצֶל גָּדֵר/אִלֵּם/מַבְרִיחַ צִפֳּרִים"...
ועד כמה ששורות אלה מטלטלות את נפשנו לכאן ולכאן, הנה בסופו משתמע שגם 'באלם קול' יכול יוכל הדחליל (בעצם נוכחותו הפיזית במקום) להפחיד ולהבריח את הבאים, אשר קמים להשחית את השדה.
לימוד זה אינו קל 'לבן אנוש'. אלא אם עבר כברת דרך, צבר ניסיון חיים, הפנים והשכיל לדעת ולהבין כי יש לנסות גם את 'שביל הזהב'.
..."וּמָה צָרַרְתָּ/בְּכִיסְךָ/לְעֵת צָרָה/בִּכְנַף הַבֶּגֶד/לְיוֹם סַגְרִיר"...(ע' 11) שואל אותנו המשורר?!
באם כל הספר הזה, לא השכיל אותנו לדעת. למרות 'שהצצנו היטב בתוך המילים'... אזי, אין כל תקנה. אולם - באם כן למדנו ולו כזית, הרי מלאכתו של המשורר עצמון-דניאל יניב נשאה פרי.
