גזענות שקטה, סמויה, מכוערת. גזענות שבאה לידי ביטוי בקול דממה דקה, עד כמה שלדממה דקה יש קול. היא לא בראש חוצות. אף שאינה סמויה לחלוטין מעין – מעטים רואים אותה. אבל די היה באדם אחד, עד נוכח, כדי להעיד – עליה, עלינו. על מחולליה ועל קורבנותיה. גזענות שאין די מילים במילון העברי המרוכז של אברהם אבן שושן כדי לתאר אותה לאשורה, לדקויותיה, למשמעות החולי הממאיר שהיא גורמת. גזענות שפורמת את חוט המוסר. שפוגעת ברקמות הכי רכות. גזענות שעושה בנו שמות.
אני מקדים אמירות כלליות אלה רק כדי להירגע מסיפור המעשה ששמעתי מפי בן-משפחה, אשר בא לביקור קצר, ובמונית, בדרך לעיר הגדולה, היה עד למעשה הגזעני הזה.
מונית שירות בקו בין שתי ערים. המחיר הנקוב של הנסיעה 30 ש"ח. מחיר קבוע, שאינו עולה מזה שנים. באחת התחנות בדרך, במרחק שקרוב הרבה יותר אל העיר המהווה את יעד הנסיעה מאשר על העיר שממנה יצאה המונית, עלה עליה אדם זר. סודני או אריתריאי – או שמא זה "רק" אתיופי. בעברית רצוצה, עילגת, הוא שאל את הנהג "כמה?". הנהג - ללא מצמוץ, ללא גמגום – השיב "70 ש"ח". הנוסע, על-פי עדות המעיד, לא השתומם. לא התפלא. גם הוא לא הניד עפעף. לא שאל שום שאלה. הוציא מהכיס ארנק, נתן לנהג שטר של 100 שקלים, קיבל עודף של 30 שקלים, הכניס את שלוש המטבעות לארנק, סגר אותו, הכניס לכיס, והתיישב.
ישראל אינה אותה מדינה לפני עלייתו של הזר (עובד? מהגר? תושב?) למונית בצע הכסף למדינה שלאחר רדתו ממנה.
כל כך קל להתבהם. כל כך מהיר. כל כך קל להפקיע מחיר. כל כך אלים. הנהג שהעז להפקיע את מחיר הנסיעה באופן כה בוטה, כה גס, כה בלתי סביר, כה בלתי מוסרי ובעיקר – כה בלתי אנושי, לא רק עשק את האיש, הוא התעלל בו. הוא סחט לא רק את כספו אלא רמס וחילל את כבודו. הוא נקט מולו באחד מהסוגים היותר מרושעים של אלימות שאינה פיזית.
אני לא מכיר את הנוסע המופקע, אבל אני רוצה לבקש ממנו סליחה ולהתבייש בפניו במקום מי שזה מכבר איבד את הבושה ואולי כלל לא התבייש מעודו. לא רק את הכסף שנגזל ממנו באופן כה מרושע, כה נבזי, כה בלתי הומאני הייתי רוצה – אילו יכולתי – להשיב לו, אלא את כבודו. וללחוש לו, לא כולנו כאלה. עדיין.
