יולי 1981. עוד סיבוב של התכתשות מגיע לסיומו. ממשלת ישראל מודיעה על הפסקת אש נוספת שהושגה. אני נוסע לבקר את משפחתי, שזה עתה יצאה מהמקלט המעופש, אך בכל זאת מקלט, ביישוב השוכן כמה קילומטרים בודדים מגבול לבנון. זו הגזרה ה"פחות חמה", לכאורה. הגזרה המערבית. באוטובוס מחיפה אווירה מוזרה. תושבי הקריות ועכו עליזים. אלה הנוסעים יותר צפונה מאופקים מאוד. על פניהם ניתן לזהות את עייפות המלחמה נבלתי נגמרת של טילים ועוד טילים. האוטובוס עוצר בתחנה המרכזית. העיר כאילו מתעוררת לחיים. רבבות אצים אל החנויות. חייבים להספיק את ההכנות לשבת. חוששים שמא המחבלים בלבנון יפתיעו. זו לא הפעם הראשונה שישנה הפסקת אש. הכל שגרה. חיילים, אוטובוסים עמוסים לעייפה בלוחמים החוזרים לביתם. אווירת נכאים. אין שמחה. טוב שזה נגמר. עד הפעם הבאה.
והפעם הבאה הגיעה ב-6 ביוני 1982. אני שוב מגיע מחיפה אך הפעם כחייל. חניית ביניים בעירי. המוני חיילים ממתינים לפקודה להיכנס. דואגים למשפחות והמשפחות דואגות לנו. מה יהיה? איך נעבור את זה. אני מביט ובמרחק של כמה מאות מטרים אני רואה את בית הורי, ואינני יכול לומר להם אפילו שלום. הפקודה מגיעה ואנו שועטים. שערי הגבול בראש הנקרה נפתחים. אלה שערי הגיהינום שעוד נחווה אותו. ביי לך ארץ אהובה. נתראה בעוד 18 שנה. "מבצע שלום הגליל" יוצא לדרך ארוכה. מעולם לא היה מבצע כזה.
המצב נעשה גרוע יותר
ב"יום ההולדת" 20 למלחמה הארורה היא, אני פוגש את
רפאל איתן, רמטכ"ל המלחמה, בצריף דולף הנמל אשדוד. אחראי על בניית רציף. משוחחים שעתיים ויותר. תשובותיו ישירות, בוטות, בלתי מחושבות. אין מלחמה צודקת ממלחמת לבנון הראשונה. מה השגנו, אני שואל אותו. חיסלנו את איום הקטיושות על יישובי הצפון, פירקנו את "פחתלנד" ועייפנו את ערפאת וחבר מרצחיו אל תוניס.
אבל עתה המצב עוד יותר גרוע, אני מקשה על רפול. חיזבאללה יושבים על הגדר, חיילים נחטפו, הסורים מתחמשים בקצב בלתי יאמן...נכון שברק הוציא אותנו מ"ארץ הארזים" הארורה, אך הסכנות נראות עתה יותר גדולות. רפול מבטל את דברי בהינף יד. טעות שיצאנו. מפטיר רפול. ברחנו. ברם, אדוני הרמטכ"ל בדימוס, אתה יודע ששמונה עשרה שנה היינו תקועים והמחיר, כן כן, המחיר היה בלתי נתפס. עבור מה? קבענו להיפגש שוב, אך הים האכזר לקח-בלע את האיש שלא חשש מכלום, חודשים ספורים לאחר שיחינו. היו לי עוד שאלות רבות, אך לעולם לא אקבל תשובה מהאיש מתל-עדשים.
בפרספקטיבה של שלושים שנה, מצבינו נראה גרוע עשרות מונים. מיגרנו את אש"ף "האורח" הבלתי רצוי בלבנון, אך קיבלנו את חיזבאללה. אין צורך להוסיף. טעמנו מנה גדושה ב"מלחמת לבנון השנייה". לבנון מעולם לא הייתה אויב כה מר של ישראל. אלה שזרקו עלינו אורז, מחומשים כיום בטילים מאימים. הסורים שערבנו אותם אז במלחמה אינם יושבים כיום בצד. ההפך הוא הנכון. אירן, הפטרונית של חיזבאללה וסוריה, שוכנת ממש ליד הגדר. היש יותר גרוע?
עבדו על כולם
היו שחשבו שניתן בכוח הזרוע להמליך מלכים בארץ הארזים. כמה פתטי נשמעת כיום היוהרה הזו. אין וודאות שלדנו את הלקח. ה"גנרל היסטוריה" משטה בנו. מי היה מאמין שלבסוף נדבר עם ערפאת, נגיע להסדר עמו, נתיר לו וחבורת מרצחיו להיות שוב קרובים כ"כ אלינו, בעזה וביהודה ושומרון! מי היה מאמין ש"אדריכל" מלחמת לבנון הראשונה ואבי ההתיישבות בשטחים, ימסור את עזה וחלקים אחרים ביהודה ושומרון לאותה חבורה שבגללה יצאנו למלחמה ב-1982? מי היה מאמין ששר החוץ במלחמה הנוראה ההיא, מר שמיר, יגיע לוועידה בינלאומית שבה ישבו נציגי המרצחים של אתמול! זה לא תעתוע אלא המציאות!
שימו לב לציטוט הבא: "אנחנו שולחים חיילים לקרב. יעשה הכל כדי למנוע אבדות, אבל לחימה פירושה אבדות ואבדות משמעותן אבל ויתומים. החלופה שאינה מתקבלת היא אושוויץ". והיתומים רבים מאוד, והפצועים עוד יותר. מי שאמר דברים אלה , ראש הממשלה , מנחם בגין, לא הצליח לשאת את הכאב . הסתגרותו ברח. צמח 1 היא עדות לשבירתו. עבדו עליו. עבדו על כולם.
ובימים ההם היה רק מלך אחד בישראל, הוא "אריק מלך ישראל". האם למדנו משהו מכל זה? ספק רב.
