מאז תחילת המלחמה בזורקי האבנים המתפרעים, עוד לא הבינו קברניטי הביטחון שלנו שגם אבנים הורגות, ובמקום להגיב בצורה חכמה בנשק התקני של כוחות הביטחון - קוראים למתפרעים "מפגינים", ומפעילים נגדם "אמצעים לפיזור הפגנות". וזה בדיוק מה שמנהיגיהם רוצים - לצילום תמונות ההסתה שהם מפיצים בעולם. וכשזה לא עוזר, מנסים לעצור את המתפרעים הבולטים, כדי "להביאם לדין". מצילומי אירועים אלה אפשר לראות שכדי לעצור ילד מתפרע אחד דרושים חמישה חיילים או שוטרים חמושים - שמעוררים בעולם יחס של לעג לגולייתים היהודים התוקפים ילד חסר-ישע. מה הפלא שאיננו יכולים להקטין את גודל הצבא?
התעלמות מהמלחמה האמיתית
צורה זו של הפיכתו של צה"ל לקריקטורה של נושאי נשק שאינו יורה נבחרה על-ידי קברניטי הביטחון כדי למצוא חן בעיני הפריצים שמעבר לים, שאמורים להתרשם מהאיפוק הנדרש לתפיסת מתפרע ללא פגיעה בו - כדי להביאו לבית המשפט של המדינה הדמוקרטית. אלא, כפי שמתברר, תחליף זה לאכילת הדגים המסריחים לא מספק את הפריצים, ונציגיהם מופיעים במשפטי המתפרעים - לוודא ששלטונות הביטחון יקבלו שם את המכות המשפטיות. וכשגם זה לא מספק אותם, מופיעה שרת הצביעות שלהם, הברונית אליזבט אשטון, ודורשת להוקיע את ישראל על שלא נותנים למתפרע "לממש את זכויותיו למחאה בלתי-אלימה".
כך, למשל, היא הפכה את המתפרע באסם תמימי, שהובא לבית הדין הצבאי ב-20.5.12 - לחף מפשע תמים, שחקירתו פגעה בזכויות האדם שלו - לקלונם של שלטונות ישראל. וכך הגענו גם לשלב של "גירוש מהעיר", שבמציאות של היום מתבטא במסע לדה-לגיטימציה של קיום מדינת ישראל. שנים של ניסיונות להנחיל לצה"ל תורת לחימה מערכתית, המתאימה למיגור התקפות הטרור "הפרימיטיבי" וכוללת את המרכיב ההסברתי כלפי פנים וכלפי חוץ, נבלמו מול קיר אטום של התעלמות מהמלחמה האמיתית בה אנו נמצאים. השואפים לשלום וביטחון צריכים ללמוד קודם לנצח במלחמה, וזה לא ניתן להשיג על-ידי התעלמות מקיומה.
