בפרשת השבוע, "בהעלותך", מגיע הרגע בו צריך להתחיל לנוע לעבר היעד - ארץ ישראל. התזוזה מתחילה וכבר מתחילים להם המשברים והנפילות. השיא כמובן בפרשה הבאה, פרשת שלח, שבה חטא המרגלים גוזר על עם ישראל עוד 40 שנה של נדודים במדבר. אולם עוד לפני כן, בפרשתנו, אנו נתקלים בעם ישראל המתלונן: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו: מי יאכלנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה אין כל, בלתי אל המן עינינו" [במדבר י"א, ד'-ו'].
למקרא הפסוקים אי-אפשר שלא לתהות: האם זו באמת פסגת שאיפותיהם של עם ישראל? בשר, דגים, קישואים ואבטיחים? זה מה שיש להם לבקש אחרי שנייה של שנה רוחנית בהר סיני? רש"י מחזק את השאלה באומרו: "וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר: 'וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר' [שמות י"ב, ל"ח]? ואם תאמר אכלום - והלא בכניסתם לארץ נאמר: 'ומקנה רב היה לבני ראובן' [במדבר ל"ב, א']? אלא שמבקשים עלילה".
במילים אחרות: עם ישראל סתם מקטר. גם אם נאמר שזה לא "סתם", הדבר בהחלט יכול ללמד עליהם ועל מעמדם הרוחני. הסבר למצבם הרוחני של עם ישראל טמון בדבריהם "נפשנו יבשה". כאשר כוחות הנפש של האדם יבשים וכלים, כאשר נפשו היא זו שמנחה ומנווטת אותו ואת שאיפותיו, אזי כל מאווייו ותאוותיו מתמקדים בבשר ובהנאות חומריות, ותו לא.
אפשר לשמוע דברים גדולים וחשובים. אפשר להיות בסביבה בה עוסקים בתכנים נשגבים, אולם כל עוד לא נותנים ולא מאפשרים לעוצמות הרוחניות הללו לחדור פנימה, להיספג בנפש האדם, אזי הבשר והחומר שולטים באדם במקום שהדבר יהיה להפך. גוף האדם, האכלתו והטיפול הפיזי בו, הם אמצעי להחיל בו תכנים ייחודיים ועמוקים שרק בני האדם ניחנו בהם. הגוף הוא לא מטרה בפני עצמו, אלא כלי בלבד.
הנפש והרוח צריכות להוביל
הקבלה מעניינת בין ההשתעבדות לבשר ולחומר, כפי שאנו מוצאים בפרשתנו, להשתעבדות וההתמכרות לעבודה, מביא בשיחותיו לפרשת השבוע הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, וכך הוא אומר: "באותה מידה יש לפעמים מצב של התמכרות לעבודה. בוודאי שיש ערך לעבודה, ושצריך לעבוד, אבל לפעמים יש שהעבודה נהפכת לאידיאל עצמי, ונעשית לאידיאל של כל החיים".
כסף, הישגים, צבירת רכוש, מעמד, קריירה ועוד הם אמצעים ולא מטרה. למרות זאת אנו רואים, כי כל אלה גורמים פעמים רבות לאנשים להסתחרר ולשכוח את הכל. המירוץ אחר הממון גורם לרבים לאבד ערכים מוסריים. הם חיים במירוץ שתכליתו חומר ועוד חומר, כאשר בכל רגע הם חוששים להפסיד ולהחמיץ את הרווח הבא. בפועל אנשים שכאלו מפספסים ומפסידים את הדברים החשובים והיקרים ביותר בחיים. הם אף פעם לא עוצרים, שואלים ובודקים עד כמה (אם בכלל) הם משקיעים בבניין המשפחה ובחינוך הילדים. ספק גדול אם הם שאלו את עצמם אי פעם, האם הם מעשירים את עולמם הרוחני, או האם קיימת אצלם זהות ערכית. ומה באשר לתחביבים? מתי הם יצאו לטיול? התנדבו? עזרו לזולת?
אותה קבוצת אספסוף עליה אנו קוראים בפרשתנו מתה במדבר כאשר "הבשר עודנו בין שיניהם" [במדבר י"א, ל"ג]. הם לא הספיקו אפילו ליהנות מתאוות חייהם כשמצאו את מותם. הם מתו שם ולא נכנסו לארץ ישראל, משום שקשה מאוד לקחת אנשים ששאיפותיהם חומריות בלבד והם מצויים ברמה כל כך נמוכה, לעבר משימות ויעדים רוחניים ייחודיים וגדולים.
הלקח מסופם החמור של האספסוף הוא, כי הנפש ועוצמות הרוח של האדם הן אלו שצריכות להוביל ולהדריך אותו. כוחות אלה מסוגלים לקבוע רף ערכי בסדרי העדיפות שבחיים. הם אלה שיקבעו מה קודם למה, ויגדירו מטרות שמקורן בחיי הרוח. הם אלו שיסייעו לנו להצביע על החומר כאמצעי, ולא יאפשרו בלבול בין מטרה וכלי. הם אלה שלא יאפשרו לנפש להתייבש.
