למעלה מעשרים פעם נחרבה אל עראקיב

יום שבת אני מדרים דרומה לאל ערקיב, כפר בדואי שנהרס על-ידי משטרת ישראל למעלה מעשרים פעם . בדרך אני מעסיק את עצמי בין שוטטות עיניים דרך חלון האוטובוס אחר הנוף המתחלף מירוק לנוף מדברי ובין שוטטות על פני ספר התנ"ך ב-ל"ו המקומות בהן מוזכרת העיר באר שבע. אני נאחז ב-ל"ו ומה שמסמל המספר הזה בתרבות היהודית. בספר בראשית פרק כ"א , אני חוזר ושונה איך אברהם אבינו פותר סכסוכי קרקע, סכסוך על מקורות מים , על בארות מים חיים , הוא ממהר לסיים את הקונפליקט בדרכי נועם בברית. לציון הברית עושה מעשה בעל ערך סמלי לדורות - "ויטע אשל". לעץ האשל הוא נותן משמעות של יחסי אנוש ומתן כבוד לאחר החי בארץ הזו , וגם נותן משמעות דתית "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְהֹוָה אֵל עוֹלָם ". (פסוק 33) מורשת מתן הכבוד לאחר החי בארץ הזו, אני מוצא גם בספר בראשית פרק כ"ו, כאשר יצחק ממשיך את מורשתו של אביו בעשיית משתה ובכריתת ברית עם אנשי גרר. ברית מתוך מגמה לפלס דרך לחיים ולעבודה בדו קיום בשלום על פני האדמה הזו - "וַיַּעַשׁ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ...וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם "(פסוק 30).

מורשת השלום נרמסת בידי הרשויות

לצערי, מורשת השלום של אברהם ויצחק - אותה ספגה אדמת הנגב באותיות המופת של ספר הספרים - נרמסת על-ידי רשויות החוק בישראל בהרס ברוטאלי חוזר ונשנה של כל מבני הכפר אל ערקיב ועקירת כל עצי הזית. חלקם נטועים בקרקע למעלה ממאה שנה. סמוך לבית קברות בו ישנם קברים של אנשים, שצבעם היה כצבע האדמה, כבר מלפני יותר ממאה שנה. הבולדוזרים מחקו כליל את הכפר. מצאתי עצמי משוטט בבית העלמין. האתר היחידי שלא נהרס. מצד אחד אתה רואה את קברו של סעיד אלטורי שקברו נמצא כבר 112 שנים, משנת 1909, מצד שני כמטחווי קשת מבית העלמין כל המבנים של משפחת אלטורי נהרסו. בבית העלמין אתה מוצא את קברה של ראדיה אבו מדריאן, וליד בית העלמין. בסככת הנשים יושבת בתה מריה בת תשעים. סמוך לסככה אני פוגש את בנה איסמעיל והנכדה נוף בת 28 וילדיה . ארבעה דורות של חיים על אדמה הנגב שבולדוזרים חרשו את בתיהם את הסככות שנתנו מחסה לבעלי חיים ומאות רבות של עצי זית. ארבעה דורות של חיים נותרו תחת השמש הקופחת עומדים ליד חרפת ההרס נחושים לבנות את בתיהם מחדש. ארבעה דורות שחוו מפגש עם צעירים ישראלים, שנשכרו על-ידי חברה קבלנית, שזכתה ב"מכרז" לבצוע פעולת ההרס. הם חוו מפגש עם דור של צעירים יהודים צוהל למראה של כל בנין שצונח על כל התכולה שבו, זו מכת אגרוף בפנינו כחברה-בת תרבות. מחיאות כפים וריקודי צהלה של צעירים יהודים, כשהדחפור מצליח לסיים את ההרס של בית על תכולתו, זו סטירת לחי לכל ערכי ספר הספרים שלנו. מצער מאוד, שמדינת ישראל אינה מאמצת את הגישה, שבנגב יש מקום לכולם. יש מקום למושבי עולים, לקיבוצים, לחוות של משפחות בודדות, לערים יהודיות, למחנות צבא, למכוני מחקר מדעי וגם לשלושים וחמישה אחוז של אזרחים, שצבעם כצבע האדמה, המבקשים לקיים את אורחות חייהם על שטח שאינו עולה על 5% משטחי הנגב. אזרחים שחיים כאן עוד טרם קמה מדינת ישראל.