מחווה למשוררת מרים ילן שטקליס

פנים רבות להכרת טובה: יש האומרים "תודה" למי שגמלם טוב. יש הקונים למיטיב מתנה יפה שתשמח את לבו. יש המדברים בשבחו באוזני הבריות ומעלים את קרנו ועוד... ויש, כמוני במקרה זה, הגומלים באותו מטבע: כתיבת שיר תודה למשוררת מרים ילן שטקליס. בוודאי תתמהו מה פתאום נזכרתי עתה, אחרי שנים רבות, לכתוב שיר תודה למרים? ובכן, אף פעם אין זה מאוחר לומר "תודה", גם בדרך מיוחדת זו, ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא! את הספר "אָצוּ רָצוּ גַּמָּדִים" קיבלה אמי, חנה סיאני ז"ל (לבית שרעבי), כשַי להולדת בתי הבכורה, איריס, לפני ארבעים ושש שנה! השמחה בביתנו הייתה כה רבה; מה גם שהמשוררת כתבה ברכה לאמי, שהפכה באחת לסבתא, וחתמה בשמה המלא בעמוד הראשון של הספר - הקדשה מיוחדת. אין לכם מושג איזה כבוד היה זה עבורנו באותם ימים. מי ראה סופרים, חוץ מסופרי סת"ם כאבי, יוסף חיים סיאני ז"ל, שחיו בשכונתנו הדלה "נחלת צבי"? ומי פילל שגם אנוכי, השובבה של השכונה, ברבות הימים אהיה לסופרת? והנה, מרים ילן שטקליס בכבודה ובעצמה, שהייתה משוררת ידועה ואהובה, באה לביתנו הצנוע ושימחה אותנו בפרי כישרונה. אני זוכרת, כדבר ראשון, את רֵיחו של הספר. היה לו "רֵיח חדש", כמו ריח של תינוק. לימים הבנתי שכתיבת ספר, הפקתו והוצאתו לאור, זה ממש כמו היריון ולידת תינוק. תוכן הספר בא במחשבה תחילה, הכתיבה המיוסרת (באלף מחיקות בצדה), העריכה הלשונית, ההגהה (והתסכול הרב כשמוצאים, אחרי כל הבדיקות המדוקדקות, שגיאה אחת או יותר בספר שהודפס), ההוצאה לאור, התשלום (שגם הוא לא פעם "מהדק את החגורה" כמעט עד לחור האחרון...), ולבסוף, קבלת הספר ביד. מבחינתי, כסופרת, אין דבר הגורם לי יותר אושר עילאי (חוץ מלידת ילדיי האהובים: איריס ואודי), מאשר לחבוק ספר חדש היוצא חם מן הדפוס. אני ליוויתי את כל ההדפסות של ספריי (חמישה במספר עד כה). ישבתי שעות רבות ליד הדַפָּס, מתפעלת מעבודתו המדויקת, מתבוננת בכל דף ודף שיצא מלועה של מכונת הדפוס, אחרי שבדקתי בקפידה את הגוון, הפורמט, עובי הדף המתאים... לאחר שהספר יצא לאור (תרתי משמע), הייתי גומעת אותו במלוא עיניי הנוצצות, מחייכת באושר ואף ישֵנה עמו מספר לילות חבוק בזרועותיי ומריחה אותו בלי סוף... איני יודעת באילו נסיבות הכירה אמי המנוחה את המשוררת מרים ילן שטקליס, שגרה בזמנה ברחוב אברבנאל 31, פינת רחוב אבן-שפרוט בירושלים. מעולם לא שאלתי את אמי לפשר ידידות אמיצה זו בין משוררת לעוזרת-בית (אמי מעולם לא עבדה בביתה), רק הייתי גאה בלבי שיש לה חברה כה מוכשרת ומוערכת. היום, שאני כבר "ילדה גדולה", נתחוור לי שאיני יודעת פרטים רבים על חיי אמי ואבי, שמתו בגיל צעיר מאוד. לא פעם אנו סבורים שנחיה לעולמים... או לפחות עד גיל מופלג, וכשנפטר לפתע פתאום הורה או קרוב-משפחה, אנו מתעוררים ושואלים את עצמנו: "רק רגע, הוא היה אבי, היא הייתה אמי ואיני יודעת אודותיהם מספיק פרטים שאוכל לספר לילדיי, לנכדיי, לניניי..." דור הולך ונעלם ועמו נקברים סודותיו, ואנו מוצאים עצמנו רצים ומנסים ללקט עוד פירור מידע מחבר, משכן, מקרוב-משפחה זקן... ולא תמיד עולה הדבר בידינו ואנו נותרים מתוסכלים ובהרגשה שיש בה קורטוב של החמצה.

לגעת בּנֶצח

מזלנו, אנשי הרוח, שהתברכנו בחיי עַד. אומנם אנו הולכים בדרך כל הארץ ככל בשר ודם, אך מותירים אחרינו את יצירותינו הזוכות לחיי נצח! והנה, במקרה זה, נזכרתי במשוררת מרים ילן שטקליס, שכה שִׂמחה אותנו בלידת הבת/הנכדה הראשונה. מכיוון שכבר גיליתי את אוזניכם שהתחלתי לכתוב שירה, ראיתי זאת לכבוד להשיב למרים באותו מטבע, כאמור, ולכתוב לה שיר: "לְאָן אָצוּ רָצוּ הַגַּמָּדִים?", והריהו לפניכם:

לְאָן אָצוּ רָצוּ הַגַּמָּדִים?

מאת שמחה סיאני מחווה למשוררת מרים ילן שטקליס ידידתה של אמי, חנה סיאני (לבית שרעבי) מִרְיָם, מִרְיָם, מְשׁוֹרֶרֶת יַלְדוּתִי, לְאָן זֶה אָצוּ רָצוּ הַגַּמָּדִים, שֶׁשִּׂחֲקוּ כָּל הַיּוֹם בְּמַחְבּוֹאִים? מִרְיָם, מִרְיָם, עֲנִי לִי, עֲנִי, לְאָן זֶה אַצְתְּ, מְשַׂחֶקֶת, מִתְחַבֵּאת... הֵיכָן אַתְּ מִרְיָם? הֵיכָן אַתְּ כָּעֵת? אִמִּי, חַנָּה, יְדִידָתֵךְ מִנֹּעַר, אָצָה בְּעִקְבוֹתַיִךְ וּבְעִקְבוֹת הַגַּמָּדִים וּמֵאָז וְעַד הַיּוֹם, אוֹתָהּ אֵין רוֹאִים... רַק הַסֵּפֶר שֶׁלָּךְ נוֹתָר בְּיָדִי לְאִמִּי כְּשַׁי נָתַתְּ, לְשֵׁמַע הַבְּשׂוֹרָה, כְּשֶׁנּוֹלְדָה לִי אִירִיס, בִּתִּי הַבְּכוֹרָה. דַּפֵּי הַסֵּפֶר הִתְרַפְּטוּ זֶה מִכְּבָר וְהַגַּמָּדִים בּוֹ עֲדַיִן אָצִים וְרָצִים... אַךְ מִחוּץ לִגְבוּלוֹתָיו אֵינָם קוֹפְצִים. הֵם עֲדַיִן שָׁם, מַזְכִּירִים יְמֵי עָבָר שֶׁל יַלְדוּת מְאֻשֶּׁרֶת, עֲנִיָּה וְדַלָּה, וְסִפְרֵךְ הַנִּקְרָא שׁוּב מֵהַהַתְחָלָה... אִירִיס כְּבָר גָּדְלָה וְזָכְתָה לַתֹּאַר "אִמָּא", מְגַדֶּלֶת בְּחֵיקָהּ חֲמִשָּׁה יְלָדִים וְקוֹרֵאת לָהֶם אֶת "אָצוּ רָצוּ גַּמָּדִים": "אָצוּ רָצוּ גַּמָּדִים טְרָלָ-רָלָ-רִידִי-דִּים, אָצוּ רָצוּ שִׂחֲקוּ קוּקוּ-רִיקוּ-רִיקוּ-קוּ, שִׂחֲקוּ בְּמַחְבּוֹאִים בִּילִים-בִּילִים-בִּים-בָּם-בִּים"... גַּם אָנוּ, מִרְיָם, אָצִים וְרָצִים מְשַׂחֲקִים בְּכָל יוֹם מִשְׂחַק-חַיִּים קָטָן, לְעִתִּים מִתְחַבְּאִים כְּמוֹ טִימְפִּינְטָן... וּלְבַסּוֹף מִצְטַנְּפִים וְהוֹלְכִים לִישׁוֹן בְּמִטָּה חַמָּה אוֹ בְּתוֹךְ שַׁבְּלוּל "לוּלִי-לוּלִי-לוּלִי-לוּל" וּמְאַמְּצִים אוֹתָךְ לַלֵּב, דּוֹר אַחַר דּוֹר, כִּי מִלּוֹת שִׁירַיִךְ חַיּוֹת הֵן לָעַד וְלִקְרֹא אוֹתָן, מִרְיָם, כַּמָּה זֶה נֶחְמָד.