מבטיחים הרים, מפנים גבעות

מדובר בתהליך ארוך, שנמשך כבר 18 שנים, מאז הקמת קבוצת מנהיגות יהודית בליכוד. החלטה פוליטית גורפת ללכת עם הליכוד באש ובמים, בניסיון להשפיע מבפנים, להפוך להיות חלק אינטגרלי ממנו. הכל בשביל מטרה אחת – לעצור את אסון אוסלו, לתקן אותו. ההתיישבות עומדת בראש מעייניה של הקבוצה הזאת. ההינתקות הזרימה קבוצות אידיאולוגיות נוספות למחנה. המסר מההינתקות היה פשוט: עתיד המדינה נמצא במפלגות הגדולות, לא הקטנות. אפשר לצעוק מהאופוזיציה כמה שרוצים, אבל מידת ההשפעה הממשית נמוכה מאוד. אז משתלבים בכוח הגדול – בליכוד. המטה הלאומי, הקבוצה של אפי איתם, התפקדו שניהם בהמוניהם. ההשפעה כבר אמורה הייתה להגיע. אז מה קרה בהצבעה על חוק ההסדרה, לאן נעלמה ההשפעה? נכשלתם פעם אחר פעם כך יאמרו אנשי הציונות הדתית שאינם נמנים על הליכוד. כך בעצם אמר לי היום איש האיחוד הלאומי, וליתר דיוק איש מפלגת 'התקווה'. "אתם לא מבינים", הוא אמר לי, "זה לא עובד". "ניסיתם פעם אחר פעם, ואתם יכולים לומר כמה שאתם רוצים שיש השפעה, אבל הנה – עלתה ההצבעה בנוגע לחוק ההסדרה – והיא נפלה. אלפי הודעות, מיילים, שיחות טלפון – לחץ מאסיבי, ובסוף? סילבן בחו"ל" הטעים. איני חבר במנהיגות יהודית, יש לציין. אך תגובתו ערערה אותי. היא החזירה אותי שבע שנים אחורה, לתקופת הוויכוח על דרכה של הציונות הדתית בתקופת ההינתקות. מה? למה? כמה? איך? ובעיקר, מתי זה ייפסק? פינוי אחר פינוי. זה נמשך מאז – עמונה, מגרון, גבעת אסף, כולן באותו מעמד – וזה בלי לציין את המאחזים הבלתי חוקיים שמפונים משך כל הזמן הזה. השמאל הלאומי צדק? ישנה טענה כנגד אנשי ההתנחלויות, שבהגיע הניצחון המהולל על הצבא הירדני, מיהר לגאול את קרקעות ישראל. בחפזונו, מיהר הציבור להתיישב ולקבוע עובדות בשטח – בלי לשאול את שאר עם-ישראל איפה הוא עומד. הססנותו של עם-ישראל באשר לשטחים הללו מובעת באמצעות הפוליטיקה הישראלית פעם אחר פעם. אין החלטה קונקרטית, לא לכאן ולא לכאן. טענה זו מדאיגה. משום שבבסיסה הנחת יסוד שאומרת שאין קשר בין מדינת ישראל לארצו ההיסטורית. ויחד עם זאת, עולה כאן טענה קשה כלפי הציבור האמוני. האם אכן נכונה ההעדפה של ארץ ישראל גם על חשבון עם-ישראל? בעיניי, התשובה המתבקשת היא לא. יחד עם זאת, אחרי איומים ממושכים של הקמת ממלכת יהודה, או מדינת יהודה, ברור שנוצר נתק אידיאולוגי של ממש. המשיחיות השתלטה על כל פינה טובה, מסרבת להמתין להחלטה של ממש באשר לגורל הגאולה הקרבה. הציונות החילונית מתה שמעתי טענה זו אלפי פעמים. מסע ההלוויה לציונות בהפגנות נגד הסכמי אוסלו היה הפעם הראשונה שאני מכיר, אך מובן שהייתי אז בגיל צעיר מאוד. הפעם הראשונה שאני זוכר את התחושה הזאת ממש הייתה בתקופת הנסיגה מעזה. הטענה הייתה כי הציונות הגשימה את חלומה וייעודה בכך שייסדה את מדינת ישראל, וכעת, משקמה, איבדה הציונות את מקומה בתולדות דברי הימים. מעבר לפטרוניות המתנשאת שמוצגת בטענה זו, יש להביט בה היטב. יש לערוך תיאום ציפיות. הציונות הסוציאליסטית הייתה זו ששלטה על רוח הדברים בזמן הקמת המדינה. הסוציאליסטים ניסו למחוק את מרבית הסממנים הדתיים מהמדינה, לא בהצלחה רבה יש לומר. הדתיים שנטלו חלק בציונות בחרו בחזון משיחי, ומאז שראו את 'הר הבית בידינו', הם רק ראו אותו מתרחק והכריזו פעם אחר פעם על 'מותה של הציונות החילונית'. אלא שזוהי טעות, והתנועה האידיאולוגית שמתה כאן אינה בהכרח חילונית. התנועה האמונית מנסה לייסד במציאות הנוכחית מצב שאינו יכול להתקיים ובכל פעם שהיא מתרחקת ממנו, היא מאיימת בשבירת הכלים. מי שמאיים להתנתק מספיק פעמים, מאבד את יכולתו לשפוט מתי מתנתקים ומתנערים ממנו. גבעת האולפנה כמשל אז מה, האם באמת שותפות הציונות הדתית והציבור האמוני עם הליכוד כשלה סופית? האם ניתן לחרוץ את גורלה? לא. עצם היעדרותם של שרי מפלגת הליכוד מצביעה לאן הרוח נושבת: קשה ללכת לחלוטין נגד המפקד – ראש הממשלה, אבל קשה יותר ללכת נגד ההתיישבות. הטענה בדבר הצבת הכיסא לפני האידיאולוגיה היא מעט שטחית. בממשלה בה יכול להיות שכל שר יצליח לשמור על משרתו עד תום כהונת הממשלה החוקית ניתן לעצב ולייצב מדיניות של ממש. התפטרות על-רקע גבעת האולפנה עלולה הייתה להתגלות כטעות. בנוסף, מחויבותו של ראש הממשלה לצאת ולהודיע במיוחד על מחויבותו לעתיד ההתיישבות מראה שגם לשם למעלה, מגיעים הניחוחות של תבשילי הימין. מעבר לכך – יש לזכור שגם לו יש דעות מבית. השאלה היא מה הלאה, האם אכן תצמח הישועה לבית-אל? האם אכן יוקמו 300 יחידות דיור על חשבון אותם חמישה בתים? האם אכן השמאל יוכה אפיים ארצה באשר לרצונו לעתור? האם סוף-סוף תוסדר ההתיישבות, במיוחד לאור דבריו המיואשים של אובמה ממתווה השלום, ותחילת העידן של השתחררות מהקונספציה של 'פתרון שתי המדינות'? הגיע הזמן להחליט לאן הולכים, להמשך ההתיישבות או לנסיגות של ממש. מקרה האולפנה רק מוכיח כי היעדר חקיקה עלול להוביל למדרון חלקלק של פינוי המוני. אם הבנייה אינה חוקית, כך נראה, אולי מוטב אכן לשנות את החוק. יחסי הרשויות לא נפגעו בסבב הזה, אך יש להגדיר אותם מחדש – על-מנת להפריד את הרשויות בצורה נאותה. מילה טובה לסיום: בימים בהם בישראל הופכת המילה 'פוליטיקה' למילה נרדפת ל'שקר', כשהמשנה החדש לראש הממשלה מוצג ככיסאולוג, כשהאלטרנטיבה שמחכה בחוץ זועמת על כך שרצונותיה מתגשמים לנגד עיניה, יש לומר מילה טובה לאלו שהבטיחו להצביע בעד חוק ההסדרה והלכו עם האמת שלהם. לא משנה אם הצדק עימם או לא, אך הידיעה כי יבואו עימם חשבון לא שינתה את דעתם בנושא, והם הניפו את ידם בעד החוק ובעיקר הוכיחו כי יש אמת בפוליטיקה: ציפי חוטובלי, אופיר אקוניס, דני דנון, יריב לוין, זאב אלקין.