בשבוע שעבר דיברנו קצת על ברכה והשבוע נדבר על בריחה; שהרי בעברית, בהגייה המקובלת כיום, אין הבחנה בין ח' לכ', הן נשמעות אותו דבר. יכול להיות שבגלל זה כמה אנשים אצלנו התבלבלו והם רואים בכל בריחה, ברכה? אבל לכאורה, מה הקשר - הרי לא בקלות אפשר להתבלבל בין מילים משורש ב.ר.ח. ובין מילים משורש ב.ר.ך. כי הבניין (ולכן גם הניקוד) שונה, אז מה זה עלה בדעתנו לקשור ביניהם? ובכן, זה עלה כאשר ניסינו להבין את העקירה (המתוכננת) האחרונה (לעת עתה) של השכונה בבית אל; כי עצם קיומה של השכונה מהווה אימות חי לברכה שהקב"ה מברך אותנו בעוד עקירתה המתוכננת מהווה בריחה מאותה ברכה. כי ההבדל בין ברכה לבריחה הוא בכך שהראשונה פירושה המשכת אור ושפע אלוקיים מלמעלה למטה, מהקב"ה אלינו, בעוד האחרונה פירושה הורדה עצמית מלמעלה למטה.
והדיבורים על ההחרבה הצפויה ר"ל, מגיעים לשיאם בשבוע בו אנחנו קוראים בתורה את פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת, פעולה שרומזת כידוע להעלאה ולהתעלות של נשמות ישראל, נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם, העלאתן מהדשדוש וההתעסקות בענייני היומיום הנמוכים וחיבורן לאלוקות על-ידי אהרון הכהן, האיש שהוא מופת נצחי של אהבת ישראל. המנורה עצמה, המבנה המשוכלל שלה רומז לאחדות המלאה של נשמות בני ישראל בשורשן העליון, והתפקיד שלנו - בהדרכתו ובסיועו של אהרון הכהן - הוא להביא את האחדות הבסיסית הזאת לידי ביטוי כאן על הארץ. על הרעיון הזה דיברנו אשתקד וגם בשנים קודמות די באריכות וכמובן, הוא נותר במלוא תקפו מאז נכתב בתורה ועד בכלל, אבל מסתבר שזה בכלל לא פשוט להגיע לאחדות הזאת, מסתבר שמובנית בנו נטייה נפשית לנקוט פעולות ומהלכים של פירוד ר"ל.
שנאת חינם מאפילה על תכונות חיוביות
הנטייה הנפשית הזאת לא נולדה בדור הזה, היא ידועה אצלנו מזה דורות רבים. לא מזמן התפרסם בשיחת השבוע, עלון שבועי היוצא לאור על-ידי צעירי חב"ד, סיפור (מלפני כשלוש מאות שנה) הממחיש זאת: ר' שמשון ורטהימר היה מקורב מאוד לקיסר ליאופולד הראשון, שהעריך מאוד אותו ואת כשרונותיו והפקיד אותו על אוצר המלוכה. ההערכה הזאת עוררה אצל הקיסר שאלה שאותה הפנה לר' שמשון: איך זה שאתם היהודים, העם הנבחר, סובלים הכי קשה, גלויות, נדודים, יותר מכל העמים? ר' שמשון שקע בהרהורים ובינתיים ציין הקיסר כי הוא דורש תשובה אמיתית, לא תירוצים. ר' שמשון השיב כי הסיבה היחידה להתמשכות הגלות היא שנאת חינם שבה אנו נגועים.
הפקפוק ניכר על פניו של הקיסר והוא דרש מר' שמשון לחזור אליו עם תשובה אמיתית בתוך שלושה ימים. ר' שמשון התפלל וביקש הדרכה מלמעלה; מהשמיים השיבו לו כי אין לו ממה לחשוש וכי אל לו להציע תשובה חלופית, שכן הקיסר יווכח בעצמו באמיתות התשובה שקיבל. למחרת יצאו הקיסר וחבורתו לציד; במרדף אחרי חיה כלשהי, הוא התרחק מהחבורה ואיבד את דרכו ביער. הלילה ירד ולא נותר לו אלא להניח לסוסו להוביל, בתקווה שחושיה החדים של הבהמה יחלצו אותו מהסבך. ואכן כעבור זמן מה נראו מרחוק אורות מנצנצים שהעידו על מקום ישוב, אלא שנהר הפריד בינו ובינם. מחוסר ברירה הוא צלח את הנהר בשחייה וכשהוא תשוש, רטוב ועייף התדפק על דלתות הבתים. התושבים, איכרים מקומיים, התייחסו אליו בחשדנות וסירבו להכניסו הביתה.
על סף אפיסת כוחות הוא הגיע לפונדק המקומי; הוא לא הזדהה ורק סיפר כי ניצל מטביעה והוא זקוק לעזרה. הפונדקאי היהודי האמין לסיפורו, הגיש לו שתייה חמה, ארוחה טובה ובגדים נקיים. בינתיים שמע הקיסר את אשת הפונדקאי מזהירה את בעלה שמא מדובר בשודד ואת תשובתו של הבעל כי במצבים של פיקוח נפש לא עושים חשבונות. הוא התפעל מאוד כמובן ולאחר שינה טובה ביקש מהיהודי להסיעו אל עיר הבירה ושם יוכל לשלם לו. האישה הזהירה שוב את בעלה אבל הוא רתם את מרכבתו והסיע את האורח. בהגיעם לקרבת הארמון, ביקש האורח ממארחו שימתין לו מעט, מיד אחר כך פנו אנשי המשמר אל הפונדקאי והורו לו להיכנס לארמון, שם פגש את אורחו. הלה הציע למארח לבקש כל מה שיחפוץ אבל הוא ציין שפרנסתו מצויה ורק ביקש שהקיסר יורה להרחיק מהעיירה רוכל יהודי שמגיע מעיר אחרת ומוכר מצרכי מזון ללקוחותיו...
הקיסר היה המום מתשובתו של היהודי; הוא ציווה להעניק לו סכום כסף מכובד ושילחו לביתו. מיד אחר כך שלח לקרוא לר' שמשון, סיפר לו את הסיפור והוסיף שכעת הוא מבין עד כמה הייתה תשובתו של ר' שמשון מדויקת. כמה חבל ששנאת חינם מאפילה על התכונות החיוביות שלכם, נאנח הקיסר ונאנח גם ר' שמשון. מסתבר שהגוי מזהה את הבעיה שלנו מיד כאשר הוא נתקל בה; אצלנו לעומת זאת, צריך להיות חכם כמו ר' שמשון כדי לזהות אותה. אנחנו אלופים בהצעת הסברים ותירוצים לכל מיני מהלכים מטומטמים שעשינו, שעושים ושמתכננים לעשות. אלא ששום תירוץ ושום הסבר אינו יכול להניח את הדעת בנוגע לכוונה להחריב את השכונה בבית אל, ואני פטור אפילו מהצורך לנמק קביעה זו, כי
נימקו אותה היטב לפני וזו רק דוגמה אחת.
להפסיק לברוח, לחתור אל הטוב
ובכל זאת, משהו יסודי השתנה בנו מאז נחשפה שנאת החינם אצל היהודי בסיפור הנ"ל, ולא לטובה השתנה. שם הוא בסך-הכל נפל לדמיון שווא שהרוכל פוגע בפרנסתו וביקש להרחיקו ממרחב המחיה שלו. לא ביקש לפגוע בו מעבר לכך. אצלנו, יהודים פוגעים ביהודים ר"ל בלא שיפיקו מכך שום טובת הנאה לעצמם ואף להפך; כי בסופו של דבר, בקלות ניתן לראות שלכל מהלך כזה, לכל החרבה של בתי יהודים, היה המשך בצורה של החרפת הבעיות הביטחוניות לכלל היהודים. ובכל זאת ממשיכים; והשאלה היא מה מניע אותם, את האליטה השולטת במדינה, מה מדרבן את המדינה להחריב את עצמה במו ידיה? ובכן, יהודי חכם הציע הסבר הגיוני, בריחה מאחריות. הסבר טוב, אבל לעניות דעתי לא מספיק. לעניות דעתי הבריחה מאחריות היא רק תסמין החושף תופעה הרבה יותר מהותית ובעייתית, הינתקות מהשורשים.
המדינה של היהודים הוקמה בארץ ישראל על בסיס רעיוני שכלל הינתקות מהקב"ה ומתורתו; כלומר, הבריחה מהגלות הפיזית אל עבר מדינה עצמאית, התבטאה במופגן גם בבריחה מאותם מאפיינים ששימרו את ייחודיותו של עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה. במילים אחרות, מדובר בבריחה מהשליחות שהקב"ה הטיל על עם ישראל בכלל ועל כל יהודי בפרט, להאיר את עצמנו ואת חשכת העולם כולו באור התורה והמצוות, בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת. את השליחות הזאת אנחנו אמורים לעשות בכל מקום בעולם, שעל כן קיבלנו את המצווה הזאת במדבר, כמדובר לפני כשבועיים, אבל בעיקר אנחנו אמורים להקרין את האור הזה מארץ ישראל, מירושלים [ישעיהו ב']: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם. אבל אצלנו בחרו בבריחה מהמשימה וזהו גם ההסבר לכך שהשאירו את הר הבית בידי המוסלמים במקום לנצל את ההזדמנות לקיים את הנבואה כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם.
אגב, שני פסוקים אחר כך כתובה סיסמתם של החלוצים, מלפני כמאה ושלושים שנה: [ה] בֵּית, יַעֲקֹב--לְכוּ וְנֵלְכָה, ראשי תיבות ביל"ו. הם רק העדיפו להשמיט את סוף הפסוק, בְּאוֹר ה'. מה שמוכיח את כוונתם לברוח מהמשימה כפי שהקב"ה ניסח אותה בפי הנביא ולבחור לעצמם משימות לפי רצונם. והבריחה הזאת, כדרכה של כל בריחה יש לומר, נמשכת ונמשכת ואיש אינו יכול להתחייב היכן יהיה סופה. בעצם, הבריחה הזאת מזכירה לי את הבריחה של יונה הנביא מהשליחות הקשה שקיבל, להשמיע את נבואת החורבן באזני אנשי נינוה. ניסיון הבריחה שלו נכשל כידוע וזה אמור להיות מסר לכל יהודי באשר הוא, שאין שום דרך - ולכן אין שום טעם לנסות - לברוח מהמשימות שהקב"ה בוחר להטיל עלינו. אלא שאנחנו טועים לחשוב שמדובר במקרה פרטי של נביא, לא משהו שאנחנו יכולים ללמוד ממנו. מה גם שאנחנו בכלל לא נביאים.
הגענו קרוב לסיום וכמעט לא דיברנו על הפרשה. ובכן שני הפרקים הראשונים של הפרשה מייצגים התקדמות מתמדת, עלייה והתעלות. אחר כך מתחילות צרות כתוצאה מתלונות סרק של כל מיני אנשים, אבל לפני כן אומר משה לחותנו [במדבר י']: נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה', אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם; לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי-ה' דִּבֶּר-טוֹב עַל-יִשְׂרָאֵל. הקב"ה הביא אותנו הנה כדי שיהיה לנו טוב והוא מקיים את הבטחתו; את הרע אנחנו מביאים על עצמנו בהתנהלות קלוקלת שיסודה בניתוק התודעתי שבין התורה ובין חיי היומיום שלנו. כדי לתקן זאת, צריכים ללכת בשלמות בְּאוֹר ה'.
