כְּשֶׁאוֹר מַעְלִין
חֹשֶׁךְ מְסַלְקִין
בְּהַעֲלוֹתְךָ הָאוֹר תָּאִיר לְכֻלֶּא עָלְמָא
לֹא תּוּכַל לִקְצוֹב הָאוֹר וְלִקְבּוֹעַ כָּמָּה
אַךְ תּוּכַל לִגְרוֹם שֶׁעוֹלָם הַנָּאוֹר יָאִיר
וּבְנֵי הָחֹשֶׁךְ מִדַּרְכֵי הַיְשָׁרִים לְהָסִיר
כְּשֶׁאוֹר מַעֲלִין חֹשֶׁךְ מְסַלְקִין
בְּהַעֲלוֹתְךָ הַנֶּרוֹת לְהָאִיר הַמְּאוֹרוֹת
שִׂימֵם כְּנֶר הַתָּמִיד שֶׁמֵּאִיר לְדוֹרוֹת
כְּשֵׁם שֶׁיָצְרוּ אָז הַמְשׁוֹרְרִים מִסְּפָרָד
שִׁירָה מְשֻׁמֶּרֶת כְּיַיִן יָשָׁן לְעוֹלְמֵי עָד
לָהּ מִשְׁקָל וְתָּוִים בְּלִי מַלְחִין
בְּהַעֲלֹותְךָ דִּבְרֵי שֶׁקֶר שֶׁתְַּבַקֵּשׁ לְסַפֵּר
עַל עֲתִידְךָ תֶּהַמֵּר וָהַחֲרָטָה לֹא תְּכַפֵּר
וּבְבוֹא יוֹם הַדִּין יִתְיַצְבוּ הַנְּהֶנְתָּנִים
יַטִּיפוּ הֶם לְךָ מוּסָר לְלֹא בֹּשֶׁת פָּנִים.
יִגּוֹז לוֹ הָאוֹר וְדָּבָר לֹא יַעֲזוֹר
המנורה והאור
העלאת הנרות במנורה באה לסמל דבר מה יותר מן הצורך באור רגיל של ממש. גם המנורה מתאורה מסמלת את העם. זה מתחיל בחלקה התחתון עד יְִרֵכָהּ היא הַשִּדָה (בסיס העשוי בתבנית תיבה) שעל הרגלים חלול, מבנהו כדרך מנורת כסף שלפני הַשָּׂרִים (דברי רש"י) עד פִּרְחָהּ כלומר גופה של המנורה כֻּלָּהּ וכל התלוי בה. ואפשר גם לאמר כי עד יְרֵכָהּ - שהוא איבר גדול ועד פרחה שהוא מעשה דק שהוא כולל שבעת הקנים, כאשר המנורה כֻּלָּהּ עֲשׂוּיָה זהב, מקשה אחת, כפי הקב"ה הראה אותה למשה, כלומר מבנה המנורה בהיותו בהר סיני, שנאמר: בתבנית אשר הראהו וגו'... (שמות כה/מ) מבלי לציין מי עושה את המנורה, כי שמו כאן לא פורש, ורש"י אומר כמדרש אגדה , הקב"ה קבע כי היא נעשית מאליה. כבר אמרנו כי המנורה על מרכיביה השונים מהווה מעין סמל מיוחד לעם ישראל , היא עשויה מקשה אחת , כי כך עם ישראל כולו מקשה אחת במבנהו אך לא בדעה . כי השוני בחשיבה ובדעה העשיר את ישראל , על-ידי הנהגת חוקים ומצוות שיצרה את התורה שבעל פה, יצירה למופת. כל זה היה בגלל השוני בדעות ובמחשבות ובדרכי הפרשנות, עם ישראל נחשב לעם בעל יחוד במחשבתו ובעושר דמיונו אך מאוחד באמונתו וביוצרו מבלי להרהר בשאלת האמונה שבה העם מלוכד ומאוחד. התרופפות האמונה מסכנת את קיומו של העם, כמעין סדק בכלי זכוכית שלא נתן לאיחוי. כמובן שזה לא נוגע לתוכן המחשבה והדעה, ממנה שופע האור מן הנרות שממול למנורה . ואולי זה הוא האור לגויים עליו דבר הנביא.
משה מזמין חותנו לעלות ארצה
חובב הוא יתרו חותנו של משה אביה של צפורה אשת משה. משה פותח דברו אליו ומספר לו את מטרת המסע במדבר: להגיע אל המקום אשר אמר ה' אתו אתן לכם (י/כ"ט) ומשה מזמין את חותנו ואומר לו: לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל.(י/כ'ט) חובב-יתרו איננו מסכים ללכת עם עם ישראל, כי הרי הוא כהן מדין וחי בקרב עמו הזקוקים לו. והוא אומר למשה: לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך(י/ל) משה לא מקבל את דברי חותנו כתשובה סופית ואומר לו , בסך-הכל אנו מבקשים להעזר בחכמתך והכרותך את המדבר. כאיש המדבר, תוכל להיטיב עמנו וכאשר ייטב לנו ייטב לך. הביטוי שעליו מתעכב רש"י : והיית לנו לעינים.(י/ל"א) זה ביטוי עם תוכן חיובי רב, שמעלה פרושים אחדים: האחד כפי שאונקלוס תרגם בלשון עבר: "רָאִיתָ בעיניך" ואם לקורא את זה בלשון עתיד, הרי כמי שאומר לו: כל דבר שיתעלם ממנו , תהיה מאיר עינינו , כמו שהארת עינינו בפרשת הדינים בפרשת יתרו שם אמר יתרו למשה "ואתה תחזה וכו'" שבמסגרת הציע יתרו למשה לשים דיינים ישפטו את העם , והוא ישאר בבחינת המחוקק, המביא דבר אלהים כחוק לעם . ואפשר גם לראות בדברי משה משום דברי הערכה וגילויי חיבה ליתרו כאומר לו: שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו שנאמר " ואהבתם את הגר (דברים י, יט) . ויותר מזה אמר משה ליתרו: והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והיטבנו לך. (י/לב) מה הטוב שייטיב עם יתרו , הכונה היא לכשיכנסו לארץ ויתרו אתם אז תתברר הטובה שייטיבו לו?. אמרו חכמינו כשהיו ישראל מחלקין את הארץ היה דֻּשְׁנָהּ של יריחו (כלומר אדמת יריחו הדשנה או אדמה פוריה) ת"ק אמה על ת"ק אמה , וְהִנִּיחוּהָ מִּלַּחֲלֹק (לא חלקו אותה) ואמרו כי מי שיבנה את בית המקדש במסגרת חלקו יטלנו ואמנם בין כך ובין כך נתנו את השטח לבני יתרו ליונדב בן רַכָב (לפי דברי הימים) שנאמר : ובני קיני חֹתֶן משה עלו מעיר התמרים -היא יריחו וגו' (שופטים ל/מ"ז) . בסופו של דבר יתרו חזר למדין ובכך תם סיפורו של יתרו, שהופעתו הייתה מעין סימן דרך לאופן יהיה הממשל העתידי בארץ שבבסיסו עומד עיקרון "הפרדת הרשויות" : השופטת, (הסנהדרין) המחוקקת (תורת משה ודבריו כמחוקק) והמבצעת (הם הכהנים) שהנהיגו את העם.יום יום .
המצטרפים לעם ישראל
עם ישראל מקפיד בניגוד לראשי דתות אחרים בנצרות ובאיסלאם, שלא לקבל מצטרפים אל העם בכלל או בקלות יתרה, אלא אם הם מקבלים עליהם עול תורה ללא סייג כשלא מסתתרת מההצטרפות טובת הנאה, כגון אשה, או סל קליטה כבימינו ובכך להפוך את התורה קרדום לחפור בה לטובת המצטרף. גישה זו של היהדות היא תולדה של מה שאנו קוראים השבוע בפרשת שבוע זה, ובאלו שיבואו אחריה. כאן הכתוב מזכיר את האספסוף שנסתפח לישראל בצאתם ממצרים, בדרכם לארץ זבת חלב ודבש , מתברר כי האספסוף הִתְאַוָּה לתאוות חמריות ולא לתורת ישראל , לכן כאשר האספסוף ראה שהדרך ארוכה לארץ היעודה ולמעשה איננו משיג מבוקשו, החל להמריד את העם נגד מנהיגיו משה ואהרן כמו שנאמר :והאספסוף אשר בקרבו (בקרב עם ישראל) התאוו תאוה לספק את המטעמים שתוארו זאת הם כגון: הדגה של מצרים, הַקִּשֻּׁאים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים (יא/ד'-ו') רש"י אומר הלוא היה לערב רב צאן ובקר וגו'" (שמות יב/לא) ומקנה רב היה לבני ראובן וגו'.. (במדבר לב/א), מכאן למדים כי העם לא היה רעב, אלא הערב רב החלו להתאונן העלילו עלילות שוא על משה ועל אהרן כאילו הם שגרמו לכך שיאבדו את כל הטוב שהיה להם במצרים. והרי אנחנו יודעי כי במצרים אפילו תבן לא ינתן לכם.(שמות ה/יח) , אלא שזאת הדרך שבחר בה הערב רב ליצור מחלוקת ובכך גם לזרוע פירוד בקרב העם. והחמור מכל ניסיון הערב רב להכניס ספק בכוחו של הקב"ה ובאמונה בו
המנהיגות נטל
מתברר כי המנהיגות איננה ענין של כבוד בלבד, היא מחייבת את המנהיג לעמול קשה ואף לסבול כדי שיוכל להנהיג בצורה ראויה. הנוטל מנהיגות נוטל עמה נטל של כבוד הנושא אותו על כתפיו, זאת כדי לשרוד ולספק את "הסחורה". משה שהיה מנהיג מלידה הגיע לרגע של שבירה נוכח תלונות העם על רעב, בעוד העם היה שבע דווקא. משה אמר לאלהים: לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני , ואם כָּכָה את עשה לי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג .(יא/יד,טו) . ואכן הקב"ה נתן לו תשובה ראויה לאמירתו של משה, אם ככה: אֶסְָפה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם וְׁשֹטְרָיו ולקחת אֹתָם אל אהל מועד והתיצבו שם.( יא/טז) אלה מכונים על-ידי רש"י "פַּרְנָסִים" (מנהיגים) על בניו של הקב"ה . על אלה שרתה השכינה עם משה והתנבאו פעם אחת ולא יָסָפוּ, אלא ששנים מהמחנה אלדד ומידד נחה עליהם הרוח והחלו להתנבא. יהושע עוזרו הנאמן של משה לא ראה זאת בעין יפה ובקש ממשה להענישם, אלא משה אמר ליהושע : המקנא אתה לי ומי יתן כל ה' נביאים . כך נוהג מנהיג שהכסא איננו עיקר אצלו אלא התפקיד שעליו למלא. הוא העיקר ולכן ראוי שהסיכום יכיל עצות על התנהגות , גאוה ויוהרה
הַיוֹהֲרָה הִיא אֵם כֹּל חַטַּאת מְחַלְחֶלֶת וּמַשְׁחִיתָה בַּלָּאט
קֹצֶר-רוּחַ וְהֶעֱדֵר סוֹבְלָנוּת מַבְעִירִים אֶש עַל כֹּל שְׁטוּת
הִתְחַיְבוּת לְלֹא כּוָּנַת בִּצּוּע כָּמוֹהָ כְּמִי שֶׁמִתְחַסֵּד צָבוּעַ
מוּטָב לְהַמְעִיט בְּגָאוֹן וְגַאֲוָה כַּךְ יִרְחָקוּ מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה
לֹא חָסַךְ הָאֵל שִׁבְטוֹ מִמִּרְיָם הִתְלַחֲשָׁה וְנִמְצָא בָּהּ אָשָׁם
הִנֶּה בְּדִבּוּר תָּמִים עַל הַגִּיסָה לָקְתָהּ בְצָרַעַת עַל אָף יִחוּסָה
נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע מִדַּבֵּר סָרָה תַּרְחִיק מֵעָלֶיךָ פֶּגַע וּמְאֵרָה
וְאֹם אֵינְךָ חַף מֵרַע אַל תַּטִּיף כְּטוּבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ,שֶׁרֶץ עָדִיף
