יש כמה דרכים להרוס שלום בית. אחת מהם, אם לא המוצלחת שבהם - היא זו המתחילה במילים "אמרתי לך". במיוחד אם זה הבעל שאומר זאת לאשתו. אבל, לא תמיד אפשר להתאפק.
בטור שכתבתי בחודש מרס 2011, קצת יותר משנה, הבאתי את דבריו של שגריר אריתריאה בישראל ולפיהם הוא קורא לממשלת ישראל ואומר
"התרענו, עכשיו שאו באחריות...מספרים לאזרחים אצלנו שהמצב בישראל מצוין ושכדאי להם להגיע לשם, שימתינו להם ארגוני סיוע ועורכי דין וידאגו להם...לעולם מספרים שמדובר בפליטים, אלו לא פליטים, אלו מהגרי עבודה שמחפשים לעצמם חיים טובים יותר. כבר בגיל בית ספר ילדים שומעים על ישראל ורוצים להגר ולעבוד בה, לעשות הרבה כסף עבור המשפחה שלהם. לשאלה מי האחראי למצב עונה נחרצות השגריר "ממשלת ישראל...בעצם העובדה שבחרתם לא לגרשם מההתחלה. כל עוד אתם מאפשרים להם להיכנס, אתם אחראים עליהם ואני מבקש לדאוג לאורחים שלכם גם לעבודה ותנאים נוחים".
את הדברים האלו הוא אמר לווי נט ב-12.1.11, שנה וחצי לפני גל ההתקוממות כנגד נוכחות
עובדים זרים. אז, דובר בקצב של כמה מאות שישבו באילת, ערד, ובמתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. מקומות שלא מעניינים אף אחד. מאז, השטף גדל לשישים אלף מסתננים.
בנקודה הזו, אני חייב לעשות קצת סדר ולהסביר משהו חשוב. יש חשיבות גבוהה להפריד בין הפליטים מסודן שהם באמת נמצאים תחת הוויכוח אם הם פליטים ואם ניתן להחזירם, ולבין המסתננים מאריתריאה, שאמנם לא מצטיינת באהדתה לזכויות אדם, אבל הדיון הוא סביב העובדה בסירובם של אזרחים רבים להתגייס שם לעשרים שנות צבא, ולפיכך אין לנו מניעה מוחלטת להחזיר את המסתננים לשם.
מצד אחד אנחנו רוצים לשמור על עצמינו כחברה ומדינה יהודית, שלא תקרוס חברתית וכלכלית תחת שטף מהגרים. מצד שני, כשמדברים על קליטת עלייה של פליטים במצבי מצוקה מזכירים את החלטת ממשלת בגין, לקלוט קבוצה קטנה של פליטי וייטנאם כמחווה של רצון טוב ולהעניק להם אזרחות - אירוע מלפני 25-20 שנה.
בינתיים הזמנים השתנו, הכמויות השתנו, והפליטים הנוכחיים, רובם אינם פליטים פוליטיים או פליטי מלחמה אלא מחפשי עבודה מארצות מצוקה.
והממשלה מחליטה שלא להחליט
דיברו רבות בממשלה על אפשרויות לפתור את הבעיה. דובר על הכשרה שלהם, הטסה שלהם מכאן על חשבוננו, ומתן מענק עזיבה. מה שגרם להם לקחת את זה ואת זה, לבקר את המשפחה, ושוב לחזור לכאן.
דובר על אכיפה נוקשה. רק שיחידת עוז שמטפלת בהם, היא ללא סמכויות ברורות ומוגדרות, ועוד ועוד פתרונות, כשהפתרון הכי פשוט לא נלקח בחשבון- הידברות ופעולה נחושה מול הממשלה האריתריאית. לחייב את השלטון שם לדאוג לביטחונם של האזרחים המושבים אליה. ומאידך, "להפוך" את ישראל למדינה שלא כדאי להגר אליה. אם מסתנן ידע שהוא צפוי לעונשים והגליה, הוא יחשוב אחרת. אם הוא יודע שהוא יקבל כאן הכשרה מקצועית ומענק, הוא חושב אחרת.
ועוד פעם של "אמרתי לכם"
הנושא של העובדים הזרים, פתאום קפץ לכותרות וזכה להמון תשומת לב. הרבה בגלל התנהגותם האלימה של תושבי דרום תל אביב שנפשם קצה מההתעלמות של המדינה.
אנחנו בדרום הרחוק חווים דברים לא קשים פחות מול אוכלוסיה של עשרות אלפי בדואים בלי מים, בלי חשמל, בלי כבישים, בלי תברואה, בלי פרנסה - ועם כעס גדול. חממה של עוני ופשע שרשויות אכיפת החוק מתקשות לשלוט בנעשה בתוכה.
כתבתי על זה כמה וכמה פעמים ואני שוב מתריע.מ-12 אלפים עם קום המדינה, תפחה אוכלוסיית הבדואים בנגב לכמעט 160 אלף איש כיום - שליש מתושבי הנגב. קצבאות הביטוח הלאומי המעודדות ילודה, ריבוי הנשים והאבטלה הם הסיבות העיקריות שבגללן בכל 13 שנים מכפילה האוכלוסיה הבדואית הנגבית את עצמה. מחציתם של הבדואים מתגוררים בעיירות הקבע. השאר, כ-80 אלף נפש, זרוקים בשטח לו הם קוראים "הכפרים הבדואים הלא מוכרים", ואילו הפקידות הממשלתית מכנה בעברית מכובסת "הפזורה הבדואית". בעיה דמוגרפית שמדינת ישראל הכירה בקיומה לפני יותר מ-30 שנה, ועד היום עשתה מעט מדי ולאט מדי כדי לפתור אותה. הבעיה הלכה והחמירה עם השנים, אבל אף אחד לא ניסה להתעמת איתה ישירות, מחשש למלחמה מולם. אז מלחמה לא, אבל מה עושים הרשויות והממשלה כדי לעזור לנו? להם?