היציאה של
מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס נגד היועץ המשפטי לממשלה
יהודה וינשטיין, הייתה למיטב ידיעתי ללא כל תקדים; ביקורת כל-כך נוקבת מצד מבקר המדינה, ביקורת המטילה ספק ביושר וביושרה של מוסד היועץ המשפטי לממשלה, מעידה על בעיה קשה בלשכת היועץ, או על בעיה קשה בלשכת המבקר, או על בעיה קשה אצל שניהם גם יחד.
ואם קורה מה שאכן קרה, ופתאום הם מתהפכים, ושתי הצ'ילבות הופכות כהרף עין לסחבקיות ללא כל הסבר וללא כל ביאור מעמיק, אין לציבור אלא להיאחז באופציה השלישית, החמורה ביותר - שאין לסמוך על שני המוסדות האלה גם יחד.
מה הביא את שלום-הבית בין הניצים? האם היועץ הורה למשטרה לחקור על-פי הממצאים של הביקורת? לא סיפרו לנו על כך דבר! האם היועץ סבור כי טעה בדרישתו לחקור? גם על כך לא סיפרו לנו דבר! אז מה קרה? חייזר הגיע מגלקסיה אחרת, והפך לשניהם את הראש?
כנראה שלא נותרה ברירה אלא להסיק ששלטון החוק של מדינת ישראל חי בפלנטה אחרת; שלטון החוק חושב שיש לו בעלות על האמת, ועם ישראל, האספסוף, כאילו לא קיים, כאילו איש לא "סופר" אותו. כאשר צריכים אותו, מפריחים משהו מופרך, מסובבים איזה ספין, הציבור מספק את שירותי הקהל הזועק והזועם, ואז משתמשים וזורקים. בדיוק כך עבד הספין שבגינו עף
יואב גלנט מתפקיד הרמטכ"ל; בדיוק כך עובד הספין של השתקת החקירה הנדרשת מקיר לקיר בפרשת אשכנזי-הרפז.
לא נותר אם כן לקוות, שעם פרסום דוח המבקר, יראה בית המשפט לשניהם שהם אומנם משרתיו של בעל-הבית, אך תפקידם עדיין לא מתיר להם לעשות בבית כבתוך שלהם.
