השחקנים הצעירים המסיימים בחודש הבא את לימודיהם כמחזור נ' של בית צבי, מוכיחים בהצגה זו, שאין מחזה הגדול מדי עבורם. אחרי שהתנסו בדרמות קלאסיות ורציניות, ובכל סוגי המחזאות, ביים אותם כעת יונתן אסתרקין הצעיר והמוכשר במחזהו של פריסלי. את פריסלי אנו זוכרים מ"האשה בשחור" בתיאטרון הקאמרי, שם האשה לא נראתה ממש, אלא דרך וילון שחור, ורק הצרחה מקפיאת הדם שהשמיעה, נחרטה עמוק בזכרון. אותה צרחה גם חוזרת כאן, במחזה המתח הבלשי, שמתחיל כמו מסיבת חברה אנגלית, עם כל ה"סמול טוק" וההתלקקויות אחד לרעהו, הצביעות והעמדת הפנים שבה האנגלים כה מיטיבים להפגין. תיבת הסיגריות אותה מגיש לאורחיו בעל הבית, רוברט (דורון רכליס המרשים) - פותחת כמו תבת פנדורה קן של צרעות. כל סודות העבר נחשפים אחד אחד, והדמויות מתפשטות לאט לאט מהמסכות והצעיפים שהן עוטות. מערכת יחסים לכאורה מושלמת וחביבה בין שני זוגות ועוד רווק ורווקה, מתפוררת באחת למשמע החשיפות. תיבת הסיגריות למעשה ניתנה במתנה לדמות היחידה שאינה מופיעה במחזה, כי הוא התאבד. כשמסתבר שמי שהביאה אותה לבחור ביום בו התאבד, הרווקה אולוון (טל אליה המדהימה הממקדת אליה את מירב תשומת הלב בהצגה), נשאלות השאלות. וכך, לאט לאט מתגלה מערכת שקרים בהם רוברט מאשים את אחיו, המת, שהוא שגנב 500 פאונד מקופת החברה, בעוד שהלה חשב שאחיו הוא שגנב. אך מראית העין אינה תמצית האמת. הגבר הסופר-שרמנטי, יפה התואר והחכם - צ'רלס סטנטון (יואל ברמן המהפנט את כל הנשים במחזה), הוא שתעתע בגורל כל החבורה. ביניהם- בטי וגורדון וייטהאוס, כשבטי (לירון ויגרוד מלאת החיוניות) בעצם מאוהבת בסטנטון, הרי בעלה, (אושר בית הלחמי הטמפרמנטי, שבעליצות המוגזמת מחפה על מסכת השקרים והעמדות הפנים), מגלה שאהב את המנוח. גם זוג בעלי הבית, שלכאורה חיים כזוג מושלם - בעצם מסתירים את כשלון חיי נישואיהם. בעוד אולוון מאוהבת זה מכבר ברוברט, הרי רעיתו (טל גינת הזוהרת, הקלאסית כמו סופר-מודל, שמפתיעה ביכולתה לעבור מדמויות קשות או קלאסיות לדמות חברתית קלילה ונינוחה זו) - היא הייתה מאוהבת באחיו שהתאבד. בקיצור - הרבה יותר מתוחכם מאגתה כריסטי, ובכל זאת - דרמה בלשית אנגלית בכל מובן המילה. לא נוסיף פרטים ובטח לא נגלה את הסוף, שבחלקו מקפיא דם עם הצרחה. ואת הטויסט שמתחולל, כשהסיפור כאילו מתחיל מהתחלה - רק ללא פתיחת תיבת פנדורה. והכל זורם על מי מנוחות, הצעירים רוקדים בעליצות, ובמין התפרקות מהמתח של כל המחזה, כמו לא היה דבר. קטע המבוצע על ידם נהדר. בכך, מדגים המחזאי את האופציה השניה לסיפור - כמו בסרט "דלתות מסתובבות". ההעמדה היפהפיה של המחזה, המשחק והליהוק המושלם, כשכל זה מתרחש בתוך תפאורה כה מושקעת ומוקפדת של איה בן אשר, עם תלבושות מהודרות ויפהפיות שעיצבה אפרת מירב, והכי הכי - התאורה של התאורן מספר אחד שלנו - זיו וולשין הצעיר המחונן, מהדור הממשיך את דרכו של מישה צ'רניאבסקי האגדי שלנו שהפך לבינלאומי - כל אלה, בהדרכת טקסט כה נקיה וצחה של מרגלית גז, שנדיר לשמוע כמותה על הבימה העברית - כל אלה מעלים בפנינו הצגה שמשלבת בתוכה בידור משובח, תיאטרון מעולה וחוויה שתגרום תענוג לכל צופיה.