העיתונאי אשר אטדגי
לא התערב כאשר הותקף לעיניו ברחוב ראשי ובאמצע היום (אכן, רק במילים) נער אתיופי, כי פשוט פחד, ואני כתבתי לו:
במדינה מתוקנת היית רק צריך לצלם בסלולארי ולשלוח למשטרה, ובתוך שעה היו כל יושבי הג'יפ מוצאים עצמם מאחורי סורג ובריח. היום - ואולי בצדק - לכולנו ברור שאם צילמת מוטב שתיסע לירושלים ותתחב את הצילום לחריץ בכותל, או שלא תיסע ותתחב אותו למקום אחר, כי אז יש סיכוי רב יותר שהחולירות ייענשו, מאשר אם תטיל את הטיפול בכך על המשטרה; ואם להיות הוגנים, ממש כך יהיה גם אם תטיל את הטיפול על מערכת המשפט.
הגיע הזמן שישראל תאמץ את שיטות ג'וליאני. שיש רק אזרחים ישרים ויש עבריינים, ואין עבריינים קטנים אלא עבריינים, ואין קריצות ואין איתרוגים ואין עצימת עיניים ועבריין נכנס לכלא לכל החיים. זו מלאכת הקודש שעליכם, העיתונאים, לבצע. להתעקש שהמשטרה תשוב לפעול ולא רק בעניינים "על-רקע מיני" או בשירותו של הממשל. להתעקש שפנייה למשטרה תשוב להיות הדרך להשיב את כיבוד החוק במדינה. וזה לא "תקציבים". זה רצון. ועל הרצון, על יצירת דעת קהל שתקבל כמובן מאליו שכמו שאתה מזמין אמבולנס והוא מגיע מיד ותמיד ונותן שירות הכי טוב וללא תנאי, כך בדיוק יהיה גם כשאתה מזמין ניידת.
ועל יצירת דעת קהל שונה לחלוטין ומחייבת שינוי מלא ומוחלט שכזאת, על יצירת דעת קהל נחרצת ונחושה ועקשנית שכזאת, אתם, העיתונאים, ממונים. זה בנפשנו, ואתם היכולים, וזה חייב להיעשות. בהצלחה!
