יעקב שבתאי השאיר אחריו מחזות שנכנסו לקאנון הלאומי, "אוכלים”, "נמר חברבורות”, "כתר בראש”. הוא הכיר היטב את נפש תושבי ארצנו, ובמחזה הזה, שהוא לכאורה קומדיה מצחיקה שמדגדגת את הצופה בנגיעתה בכל המומים והחסרונות של החברה הישראלית - הוא בעצם העברת ביקורת על התאוותנות והחמדנות, אהבת הבצע והשלמונים, והמוסר הירוד שמדיח אדם לחטוא עד כדי רצח. אך לא רק ביקורת יש במחזה, אלא גם ראיה נבואית. כי כל מה שכתב אז, ונראה אולי מוגזם לשם ההצחקה - נמשך וקורה מאז ועד היום, בהליך של התעצמות.
דון ז'ואן של שבתאי, איש מלא קסם שמשכנע במתק שפתיו כל אחד ואחת, ומדיח אותם למילוי גחמותיו ותשוקותיו המיניות הבלתי מוגבלות. הקסם שלו עובד על כולם, כי כולם נמשכים לתחושת החופש שהוא מקרין על סביבתו. את האפשרויות הבלתי מוגבלות להרפתקאותיו מספק לו אביו, סגן ראש העיר, במתן מגרש ששייך לעירייה ועליו מוכר עבורו ידידו שיפל מכוניות משומשות. דון ז'ואן הוא איש החלומות, מפתה הנשים הגדול, שבדרך לחתונתו, אליה הוא מאחר בשעות רבות, הוא פוגש בדמות תזזיתית וטרלולית, שושה, ועוד מביא אותה למגרש שם הם נפגשים עם כל המשפחה - הכלה המיועדת, אחיה וכל היתר.
את דמותו של דון ז'ואן עושה בצורה המושלמת ביותר, אסף סולומון יפה תואר, שנחון בחיוך כובש, מבט מקסים, גובה ומיתאר מושלם. עבור סולומון, שחקן שייקספירי פאר אכסלאנס, זוהי משימה מסוג שונה, אך הוא עומד בה בכבוד, ויותר מזה . כי כמו שאומר ידידנו הגשש שייקה לוי: "להצחיק - זה הרבה יותר רציני מאשר לשחק דרמה". השינוי במעמדו המוחץ מתרחש כאשר בלהט הויכוח עם גיסו העתידי בנושא התנהלותו ביום החתונה - החתן תוקע בו סכין. כמובן שהעזר כנגדו, יד ימינו שיפל (אמיתי קדר, בתפקיד שניכר בו שהוא עושה במלוא ההנאה, משוחרר, עובר ממצבים למצבים בקלילות, ומגיע לשיא חדש בקריירה שלו כשחקן דרמטי) - שיפל מבטיח לו שיעיד שהוא לא רצח. אבל בערבון מוגבל, תמורת מחיר.
הופעה מוחצת
אבל לא רק דון ז'ואן עובר דרדור בהתיחסות החברה אליו. שיפל עובר גם הוא הקצנה באופיו, בעיקר בהשפעת אשתו לוסי, שמחדירה לו את הרעיון "שלהיות עשיר זה טוב, והמגרש הרי נמצא באזור של בניה”. ואת היתר היא משאירה לו לעשות הכל כדי להגיע לרכוש שהיא חומדת. מירי רגנדורף\לוסי, (שיחד עם אמיתי ועוד כמה צעירים הפכו לעיקרה של להקת שחקני היידישפיל), מהווה את הצלע השלישית של שלישית הכוכבים בהצגה זו. שלושת אלה מבריקים במשחקם, כאשר לשיפל\קדר יש את זמן הבמה הארוך ביותר.
לכל אחד מ-12 השחקנים בהצגה יש את הקטעים בהם הוא נותן את ההופעה המוחצת שלו. שלמה\מומו טרבלסקי כאביו של דון ז'ואן, סמל השחיתות העירונית במחוזותינו. ולא צריך לנקוב בשמות, כולנו מיודעים בנושא. מירב פלדמן הג'ינג'ית ככלה המיועדת שעולמה נחרב עליה - מקסימה. יקי שפרינגר המצוין כאחיה, שמנסה להחזיר את המצב לקדמותו, ונתקל בנפש החופשיה של דון ז'ואן ואינו יכול לה, מקבל את הסכין בחזהו, תחילה מהחתן, ובהמשך, כשהוא מתעורר מהקומה - שיפל גומר עליו את העבודה.
העלילה מלאה בטיפוסים צבעוניים ותמהונים - אורה מאירסון שהיא בבחינת הארה,(מותיקי ת' החאן הירושלמי, הבימה ועוד) שמגיחה למגרש עם בטן הריונית פרי סטוץ שהיה לה עם דון ז'ואן, השרלילה שושה - זיטה זינגר המצחיקה, צמד השרירנים, הרוצחים להשכיר שלומי ושמול - קובי יצחק ואביב לוי שמיתארם ומשחקם הולמים את התפקיד, והגנגסטר המקומי שטולפ - גיא מסיקה. אבל שיאה של הקומדיה מתרחש עם הגעתו למגרש של השוטר החוקר (עמנואל חנון). מאותו רגע - הקהל לא חדל לצחוק עד דמעות. הסצינה שלו עולה על "השוטר
אזולאי" בביצוע, בלעג לטפשות השוטרים החוקרים, ובמשחק החתול והעכבר בין כל החבורה המשתדלת להחביא את הגופה, לבין השוטר האהבל. קטע מענג מעין כמוהו.
עדו סתר מקבל את התואר שלו בכבוד. יופי של עבודה, הראויה לציון. בין היוצרים גם דניאלה מור ומריאלה פיבניקה בעיצוב התפאורה, מור - גם את התלבושות, עיצוב התנועה של אמיליה כהן ועריכה מוסיקלית של קטעי להקת כוורת שערך עמרי מראד.
היתי בכיף רואה את זה שוב, אך הערב היא הצגה האחרונה באוניברסיטה, בגילמן 140, האולם המפנק והיפהפה. נחכה לראותה באתרים אחרים, כי היא איכותית ביותר ולכולם מגיע.
