חוסן לאומי, ניתן למדידה, על-ידי בחינת השינויים לאורך זמן ממושך, של חלק מהמדדים המרכזיים בחברה הישראלית כמו: פטריוטיות, אופטימיות, אמון, מיליטנטיות, פחד אל מול אתגרים של טילים, לחימה, טרור, הינתקות ועוד. אחד ההיבטים המרכזיים המשקפים את החוסן הלאומי הישראלי הוא היכולת של העם היהודי החי בישראל, ושל תת-קבוצות בתוכו, להתמודד עם אתגרים, קשיים ואפילו אי הצלחות.
עלינו לדעת כי נמדדה ירידה בשלושה מדדי חוסן: אופטימיות, מיליטנטיות ןפטריוטיות. מדד הפטריוטיות (רגש אינסטינקטיבי של הערכה חיובית, מלכדת ובונה כלפי הלאום הכולל: נכונות להילחם בעבור המדינה ורצון להישאר נטועים על אדמתה) הגיע לשפל של כל המדידות שבוצעו עד היום. לעומת זאת, קיימת רמת אמון גבוהה במוסדות פוליטיים בקרב כלל האוכלוסיה, למעט ירידה משמעותית ביותר בקרב המתנחלים. וכן קיימת רמת אמון גבוהה בצדקת דרכה של המדינה, והערכה נמוכה מאוד לתהליך השלום.
בקרב החברה היהודית ניכרת ירידה תלולה ביותר ברמת הפחד מפני התקפה של מדינת ו/או מדינות אויב. זאת על-אף האיומים מצפון ומדרום והחורף הערבי האיסלאמיסטי. בקרב אוכלוסיית המיעוטים, לעומת זאת, מתקיימת בשנים האחרונות מגמה הפוכה של עלייה עקבית במדד הפחד.
מצביעי ש"ס ואגו"י מבטאים פחד ברמה הגבוהה ביותר, ביחד עם ישראל ביתנו. רוב המצביעים מבטאים רמות פחד גבוהות יחסית. האגף השמאלי במפה הפוליטית מתאפיין ברמות פחד נמוכות. גם מצביעי הפתק הלבן מגלים רמות פחד גבוהות יחסית. קיימת ירידה בפחד מפני טרור בקרב החברה היהודית, ועלייה בפחד מפני טרור במגזר הערבי.
אופטימיות טבעית
בדירוג האופטימיות, היהודים הם הקבוצה האופטימית ביותר. גם כי מטבעם של היהודים להיות אופטימיים ובמידה רבה, גם הודות לצליחת המשבר הכלכלי, הירידה בטרור והשקט הביטחוני. האופטימיות הלאומית הינה תנאי הכרחי (אך לא מספיק) לחוסן הלאומי והיא מבטאת אם כן, חוסן לאומי ברמה גבוהה מאוד. המוסלמים הם הפחות אופטימיים - בפער ניכר - בקרב המיעוטים. הדרוזים הם הקבוצה הקרובה ביותר, באופטימיות, לחברה היהודית.
מצביעי הליכוד מבטאים אופטימיות ברמה הגבוהה ביותר. מימין לליכוד יש ביטוי לאופטימיות ברמה נמוכה יותר. מצביעי קדימה, העבודה וש"ס מבטאים רמות דומות של אופטימיות. באגו"י רמות האופטימיות הן נמוכות ביותר, עם פער משמעותי ביותר לעומת מצביעי ש"ס. האגף השמאלי במפה הפוליטית מבטא רמות אופטימיות נמוכות.
בקרב שתי הקבוצות, החברה היהודית ואוכלוסיית המיעוטים, נמשכת מגמת העלייה ברמת האמון במוסדות הפוליטיים, אם כי בדומה לשנים האחרונות נשמר פער שבו המיעוטים מגלים רמת אמון גבוהה יותר. בקרב המתנחלים חלה ירידה חדה ומשמעותית באמון הפוליטי. חשיבותו של האמון הפוליטי לתרבות הפוליטית הדמוקרטית היא מכרעת.
מצביעי העבודה הם נותני אמון יותר מאשר מצביעי קדימה, ושתי קבוצות אלו הן הנותנות אמון ביותר במוסדות המדינה. מצביעי הליכוד, ישראל ביתנו ומר"ץ הם נותני אמון במוסדות ברמה דומה. מצביעי האיחוד הלאומי, ש"ס וחד"ש הם נותני אמון במוסדות ברמה דומה. מצביעי אגו"י הם נותני האמון המועט ביותר במוסדות בקרב ציבור המצביעים היהודי.
ממצא מדאיג מאוד: למיעוטים יש אמון גבוה יותר בבית המשפט העליון, מאשר ליהודים! בקרב אוכלוסיית המתנחלים שוררת רמת אמון נמוכה באופן משמעותי בהשוואה לשאר הקבוצות בחברה!
האוכלוסיה היהודית מעריכה את רמת המוסריות של צה"ל מעט יותר מאשר כושרו להילחם, אם כי תוצאות שני המדדים הן גבוהות יחסית. תפקידו החברתי של הצבא מוערך פחות. בקרב המתנחלים פערים אלו בולטים יותר מאשר בשאר החברה. באוכלוסיית המיעוטים, לעומת זאת, כושר הצבאי של צה"ל הוא המוביל, ורמת מוסריותו היא הנמוכה ביותר.
גם בקרב היהודים וגם בקרב המיעוטים חלה ירידה משמעותית במדד הפטריוטיות וכאן מקננת הסכנה הקיומית החמורה ביותר. מדד הפטריוטיות הגיע לנקודת השפל הנמוכה בכל המדידות שנערכו עד כה. בקרב המתנחלים נרשמה ירידה משמעותית ביותר בפטריוטיות. הפטריוטיות הינה מרכיב מרכזי בחוסן הלאומי, וכאן עלינו לחזק ולהתחזק.
מדד הפטריוטיות הוא הגבוה ביותר בקרב מצביעי ליכוד, אך מימין לליכוד נמצא רמות נמוכות יותר של פטריוטיות. רמת הפטריוטיות בקרב מצביעי קדימה והעבודה היא דומה, ונמוכה אך במעט מזו של מצביעי האיחוד הלאומי והבית היהודי. רמת הפטריוטיות בקרב מצביעי ש"ס נמוכה מזו של מצביעי קדימה והעבודה, אך היא גבוהה משמעותית מזו של מצביעי אגודת ישראל. רמת הפטריוטיות בקרב מצביעי מר"ץ נמוכה מזו של מצביעי ש"ס, וגבוהה משמעותית מזו של מצביעי רע"ם-תע"ל ובל"ד.
בשתי הקבוצות, היהודים והמיעוטים, חלה ירידה מסוימת במדד המיליטנטיות. בקרב המיעוטים: הדרוזים הם המיליטנטיים ביותר, הנוצרים מעט מאחור, והמוסלמים הם במקום האחרון בפער ניכר. יחד עם זאת, בקרב האוכלוסיה המוסלמית נמדדה עלייה מסוימת ברמת המיליטנטיות.
רמת המיליטנטיות הנמדדת בקרב היהודים, היא על-פי הסדר - ישראל ביתנו, הליכוד, האיחוד הלאומי, ש"ס, קדימה, אגו"י, עבודה, מרץ, המפלגות הערביות.
אחד מתוך ארבעה
נכונותם של היהודים להלחם למען מדינתם, גבוהה מאוד, והיא נחלשת בעיקר בקרב נשים וצעירים ובקרב בעלי ההכנסה הנמוכה. רובם יעודדו את ילדיהם לחיות בארץ. גאוותם ביחס למדינתם לא גבוהה במיוחד: אחד מתוך ארבעה יהודים יהיה מוכן לעזוב את המדינה למען שיפור משמעותי ברמת חייו. שניים מכל חמישה צעירים יהודים בני העשרים, יסכימו לעזוב את המדינה למען רמת חיים גבוהה יותר.
מידת ההערכה של ערביי ישראל את מדינת ישראל היא מהגבוהות, הרבה יותר גבוהה מהציבור היהודי הביקורתי. רבים מערביי ישראל לא יהיו מוכנים לעזוב את מדינת ישראל. ערביי ישראל רבים (שני שלישים) הינם פטריוטים ערבים ופלשתינים, ורבים מתוכם לא יסכימו להגן על קיומה של המדינה.
בקרב הציבור היהודי בישראל, רבים רואים עצמם, בהתייחס לפטריוטיות, כשייכים למעגל הפטריוטיות היהודית ולאו-דווקא למעגל הפטריוטיות הישראלית. הפטריוטיות נמוכה במיוחד בקרב בני העשרים, עולים חדשים וחילונים ובעלי הכנסה נמוכה, וגבוהה במיוחד בקרב דתיים, מסורתיים, ימנים, אקדמאים, בעלי השכלה נמוכה, בעלי הכנסה גבוהה, והותיקים.
התדלדלות הרוח הפטריוטית בקרב דור הביניים והצעירים בציבור היהודי, היא הממצא המדאיג ביותר מבחינת הסיכון לחוסנה העתידי של מדינת ישראל. זו תוצאה של השתלטות הדת החילונית הליברלית, הפוסט ציונית, החותרת להתפרקות מהזהות היהודית, ולהתבוללות המונית תוך הקמת מדינה רב תרבותית על חורבותיה של מדינת היהודים. החילוניות השמאלנית הפוליטית, ובעיקר השמאל הפוליטי החתרני המסתתר תחת מותג של מאבק חברתי, הם מחוללי הסכנה הקיומית האמיתית לחייהם של היהודים בארץ ובעולם ושל מדינת ישראל כמדינת היהודים. המסקנה המתבקשת היא: קיומנו מותנה בחיזוק הרוח הפטריוטית בקרב דור הביניים והצעירים היהודים, באמצעות העצמת הזהות היהודית האותנטית, בהסכמה לאומית רחבה, ברוחה של אמנת כינרת. צו השעה: קידום ופיתוח ערכיה המכוננים של ישראל כמדינה יהודית ציונית דמוקרטית מודרנית הנאמנה לתרבותה היהודית ולשורשיה.