המאבק גבעת האולפנה חשף את השינוי החברתי העמוק שעוברת ההתיישבות ביש"ע. הקוד האמוני הישן עוד מתקופת גוש אמונים עדיין חי, קיים ובועט, וכל עימות עם הממשלה או גורמי חוץ חלקים פנימיים מופנמים של היסטריה מתלהמת.
בעקבות הסרת חוק ההסדרה מסדר היום התפרצה הלהבה הלוחמנית הגועשת, ומושגים כמו "מסירות נפש", "ייהרג ואל יעבור" מנסרים וגודעים לנו איברים וכד'. בדרך כלל לסגנון כזה מתלוות פעולות אלימות של ניקוב צמיגים, הפעם של זמביש, ופעולת "תג מחיר" בכפרים ערבים החושפים הגיון מעוות על סף הקרימינאלי. אגב, פעילות המהווה סכנה ערכית אסטרטגית להתיישבות, ולא נכון לפטור אותה במונחים של "עשבים שוטים".
ניסיון לקביעת סף חדש בהתנהגות האמונית
היסטוריית ההתיישבות ביש"ע, התבססה על מסרים אידיאולוגיים חיובים, אמוניים "קוקניקים". יש המבקרים וטוענים שמוגזמים, רוחניים מדי, רוויים באידיאליזציה על סף המשיחיות. בצד שני התפתחה שפה "קורבנית" לעתים "התאבדותית", אשר שאבה דימויים וסמלים מההיסטוריה היהודית, מצדה, שואה וכד'. לאחר תקופת הבראשית של "גוש אמונים", עברה ההתיישבות התמסדות מסוימת במועצת יש"ע, ומאבקיה קבלו צביון אידיאולוגי-פרגמאטי. השיא היה אירועי כפר מימון במאבק על גוש קטיף, בו חל שבר ומועצת יש"ע הואשמה, ולא לראשונה, וגם לא לאחרונה, בסוג של משת"פיות עם הממשלה.
המאבקים הבלתי פוסקים על כל ישוב וכל גבעה, משבר הסכמי אוסלו והאינתיפאדות של הפלשתינים, גרמו לציבור להתעייף, להתבגר, להתברגן להתיישן ולהתקבע. בעקבות כך פרץ "מרד הנעורים" של נוער הגבעות ניסה לקבוע רף וסף חדש בהתנהגות האמונית, והגיע לשיאו בסטייה הקשה של "תג מחיר". בעקבות הפינוי/גירוש של גוש קטיף וחומש, נוצר קו תפר ושבר חדש בין הממלכתיים בפן הדתי ומועצת יש"ע אשר תמיד ניהלה מאבק כפול.
המרה של הקוד האמוני לקוד מפוכח יותר
המיוחד בהסדר הנוכחי בגבעת האולפנה, שהוא הושג ע"י הרב זלמן מלמד, אשר היה אחד מנוקטי הקו היותר מיליטנטי. .ניכר שראיית המציאות הנוכחית של רוב מתיישבי יש"ע שאנו נמצאים על סף חדש של מציאות אי רוורסיבילית המחייבת מאבק מאוזן יותר, וכל המשך התקדמות בבנייה מצדיק וויתורים נקודתיים, בבחינת צעד לאחור, ושני צעדים קדימה.
יש כאן בעצם המרה של הקוד האמוני, לקוד יותר מפוכח, שקול, ערכי אך גם פרגמטי, אידיאלי אך גם עסקי. וזה מהווה הישג התפתחותי של בגרות והבשלה.
קשה מאוד לאדם יחיד לשנות אופי, בשל גורמים גנטיים וסביבתיים. כך גם לציבור, לאום או מגזר קשה לשנות דפוסי התנהגות ושפה. ניתן לקוות שהסכם פינוי גבעת האולפנא מסמן שינוי מבורך באופי, בשפה ובהתנהגות של הציבור ביש"ע. המאבק נותר לא על גבעה כזו או אחרת, אלא בשדה של התקשורת הישראלית והבינלאומית, בהסרה ובהתחברות מחדש לחברה הישראלית. עדיין רצוי ללמוד את השפה המשפטית, לזהות גורמים עוינים בפרקליטות ובבג"ץ, ולהלחם בהם בכלים שלהם, שפת החוק והמשפט, הניתנת לפרשנות כזו או אחרת, כולל פרשנות אמונית. אבל תם עידן הגבעות ביש"ע.
