בשבוע שעבר דיברנו על קורח ועל קרחת, שכתוצאה מהמחלוקת שלו נוצרה פתאום קרחת בעם ישראל, כאשר קבוצה גדולה נבלעה פתאום באדמה ועקבותיה נעלמו. במקומה נותר חלל, מקום פנוי. מאז האירועים המתוארים בפרשת קרח ועד לפרשת השבוע שלנו, פרשת חֻקַּת, חלפו עשרות שנים וכעת נמצאים כבר בשנה הארבעים, השנה האחרונה במדבר, לקראת הכניסה לארץ המובטחת. למרות זאת התורה שמה את פרשת חֻקַּת בסמוך לפרשת קורח ובלי ספק יש בזה מסר עבורנו. מורנו הרב גינזבורג שליט"א מסביר כי התבוננות בשתי האותיות העיקריות של כל אחת מהמילים, מגלה כיצד הפרשה שלנו מציעה תיקון לחטאו של קרח; חק כתרופה ל-קח. קרח ביקש לקחת לעצמו מה שלא שייך לו ובכך יצר קרחה בעם ישראל; היצמדות לחק, ל-חֻקַּת הַתּוֹרָה, מונעת מראש סטיות כאלה וממילא שומרת על שלמות עם ישראל.
הפרק הראשון בפרשת חֻקַּת פותח בדיני פָּרָה אֲדֻמָּה אבל מהפרק השני ואילך מתוארים אירועים היסטוריים שאירעו בשנת הארבעים; כמובן, האירועים האלה, כמו כל הסיפורים של התורה, מסופרים לנו כי המסר שבהם הוא נצחי, נוגע לנו, כפי שנראה לקמן בע"ה. בפרשה הזאת מתחילים להיפרד מהמנהיגים של דור המדבר; ראשונה מסתלקת מרים [במדבר כ']: [א] וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. אחריה, גם אהרון מסתלק מהעולם הזה: (...) וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר (...) [כט] וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. לכאורה, דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת [קהלת א', ד']. אומנם מאוד מצער שמסתלק מנהיג או אף סתם אדם אהוב, אבל בינתיים זו המתכונת בעולם, זהו התהליך. אלא שכאן זה משהו מיוחד, ההסתלקות שינתה את המציאות המוכרת.
כשמשה היכה בסלע...
לאחר מות מרים כתוב: [ב] וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; מכאן למדים שהמים שהיו להם עד עתה, היו בזכותה. לאחר שנסתלקה - יבש המעין ולא היו להם מים לשתות. מכאן נתגלגלו הדברים לאי-הבנה, כאשר העם דורש מים לשתות ומשה רואה בדרישתם כפיות טובה או משהו כזה, וכך נתגלגלו הדברים שבמקום לדבר אל הסלע שיוציא מים כאשר נצטווה, הוא היכה בו, כנראה מתוך כעס על הנודניקים שמבקשים לשתות. והתוצאה: [יב] וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. ואמנם, זמן קצר אחר כך באה שעתו של אהרון להסתלק מן העולם. לאחר מות אהרון כתוב [פרק כ"א]: [א] וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. האם גם כאן יש קשר בין המאורעות?
דומה כי מי שחילק את התורה לפרקים לא ראה את הקשר בין מיתת אהרון למלחמה שאחר כך, שעל כן פתח בסיפור המלחמה פרק חדש. אבל רש"י בעקבות חז"ל חושף בפנינו את הקשר הזה: וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי - שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד. נו, וזו סיבה לצאת למלחמה? רש"י אינו מרחיב כאן אבל הוא מפנה אותנו למקור במסכת ראש השנה ושם כתוב את מה שמביא רש"י בפרשת מסעי [פרק ל"ג] שגם שם מוזכר העניין; שם מסופר שאהרון מת בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. ומיד אחר כך מוזכר הכנעני: [מ] וַיִּשְׁמַע, הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד, וְהוּא-יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן--בְּבֹא, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אומר רש"י: כאן למדך שמיתת אהרן היא השמועה, שנסתלקו ענני הכבוד וכסבור שנתנה רשות להילחם בישראל. ומה הקשר בין הסתלקות ענני הכבוד ל"רשות" להילחם בישראל?
מכיוון שנסתלקו ענני הכבוד...
דברים רבים נכתבו על אודות ענני הכבוד; כמה היו, מה הייתה צורתם, מה היה תפקידם וכן הלאה. לענייננו, דומה כי פירושו של ר' חיים בן עטר, בעל פירוש 'אור החיים' (לבמדבר י, לא) עשוי להבהיר את העניין: האויב לא יכול היה לתקוף לצד שישראל מכוסים בעננים ואין אדם יודע מקומם; ומכיוון שנסתלקו ענני כבוד הוכר מקומן של ישראל. אמור מעתה, קודם לכן לא נודע תַּחֲנוֹתָם. במילים אחרות, ענני הכבוד הפכו את בני ישראל לבלתי נראים עבור חורשי רע. בפשט, סביר להניח שהם ידעו כי בני ישראל נמצאים בסביבה, אבל ענני הכבוד ניטרלו את שאיפתם לפגוע בישראל ולכן לא ניסו. כאשר, עם מות אהרון, נסתלקו ענני הכבוד, פתאום ראו את בני ישראל בסביבה והעובדה שראו אותם הספיקה כדי שיתקפו. הלקח להיום - כדי שגויים לא יתקפו יהודים, היהודים צריכים להיות בלתי נראים.
כתוב שגם המים וגם ענני הכבוד חזרו בזכות משה, אבל גם משה נסתלק בסוף. אומנם זה לקח עוד כשמונה חדשים, אבל זה קרה. ומה קורה מאז, בזכות מי ישובו ענני הכבוד לגונן על היהודים? ובעיקר כמובן, מה קורה היום, כיצד נתגונן אנחנו מפני מבקשי נפשנו? הרי על פניו נראה שמעולם לא היה מצבנו הביטחוני (ברובד האישי) מעורער כל כך. שהרי אפילו אם, מחוסר ברירה, עדיין משלימים "שלטונות החוק" עם זכותו של יהודי להתגונן מפני תקיפה, זה רק לאחר שהותקף בפועל, וגם אז עליו להפעיל "כוח מידתי" בלבד. בשום אופן לא להפעיל כוח רב מדי, ושלא לדבר על האיסור המוחלט לנקוט פעולות מנע שירתיעו את התוקף מראש. אז מה עושים? נו, אולי אם נבין מה הקשר בין אהרון הכהן ובין ענני הכבוד שבזכותו הם חפפו על עם ישראל, נדע לזהות את מקור הבעיה אצלנו וממילא נתקרב לפתרונה.
ענני כבוד אישיים
התורה מספרת כי לאחר מות אהרון: [כט] וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. רש"י מתייחס להדגשה: כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל ואומר שבלי יוצא מן הכלל, כולם התאבלו על אהרון: האנשים והנשים; לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו. כלומר, הייתה לו מסירות נפש על אהבת ישראל והוא גם הצליח להשכין אותה בלבבות. בזכות פעילותו זו, חפפו ענני הכבוד על כלל ישראל. האם די בכך? אולי כן, כאשר קורח אינו פעיל ואינו נוקט פעולות הפוכות. אבל מה קורה אצלנו - כאשר מול השונאים מבפנים, קורח ועדתו נראים כצדיקים גמורים - מהיכן נוריד אלינו את ענני הכבוד שיגנו עלינו? הרי ראינו שהמחלוקת שעורר קורח עשתה קרחה בעם ישראל, ונגד זה - אפילו אהרון הכהן עמד חסר אונים, אז מה נעשה אנחנו, כיצד נתגונן מפני הגלים העכורים של הפך אהבת ישראל?
אולי נמצא רמז לפתרון בדברי נשיא ישראל בדור שלפני חורבן בית שני, הלל הזקן, בפרקי אבות: הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה. בדורו של הלל כבר פשתה השנאה הפנימית שבסופו של דבר הובילה לחורבן בית המקדש, כידוע. דובר רבות על אודות אהבת הבריות שלו עצמו וגם אנחנו התייחסנו לכך במסגרת זו מתישהו לפני כמה שנים. לענייננו, הסיפא של הוראתו, וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה, נראית לנו הכי נוגעת לנו היום, שהרי הפרשה שלנו נקראת חֻקַּת הַתּוֹרָה. חז"ל מדברים רבות על סגולתן של התורה והמצוות להגן על הדבק בהן; מהפרשה שלנו למדים כי הדבקות הזאת צריכה להיות מעל לטעם ודעת, לגמרי מעל השכל. כלומר, לא שאני עושה כי אני מבין, אלא עושים כי זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה. ובעצם, זה אמור כמעט בפירוש בפרשתנו:
בשלב מסוים העם מתלוננים: [ה] וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. [ו] וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל. [ז] וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ--הִתְפַּלֵּל אֶל-ה', וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. [ח] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי. [ט] וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ--וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי. שואלים חז"ל ומובא בפירוש רש"י: וכי נחש ממית או מחיה? אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים.
וכך גם כיום, עיקר העניין הוא לשעבד את לבם לאביהם שבשמיים, לעשות כי זה מה שמצווה הקב"ה. וההבנה או אי-הבנה שלי את המצווה ואת הקשר שלה להגנה עלי, אינה מעלה ואינה מורידה. וכידוע, יש לנו בתורה לפחות שתי מצוות מעשיות שבהגדרה עניינן הוא להגן עלינו; מצוות הצדקה שעליה כתוב [משלי י']: [ב] לֹא-יוֹעִילוּ, אוֹצְרוֹת רֶשַׁע; וּצְדָקָה, תַּצִּיל מִמָּוֶת. ובפרק הבא: [ד] לֹא-יוֹעִיל הוֹן, בְּיוֹם עֶבְרָה; וּצְדָקָה, תַּצִּיל מִמָּוֶת. והמצווה השנייה היא מזוזה על כל פתח בבית. לכן ביקש כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' להקפיד שיהיו מזוזות כשרות בפתחו של כל חדר מחדרי הבית ושתהיה קופת צדקה בכל מקום כולל ברכב. וכמובן, מדי יום לשים בה מטבע לצדקה. בכך ניצור לעצמנו ענני כבוד אישיים והקב"ה בכבודו ובעצמו ישמור עלינו ותכף ומיד ישלח לנו את משיח צדקנו.