הורה יקר, הילד שלך שותה. הבן, הבת, ביסודי, בחטיבה, בתיכון, מככבים בסטטיסטיקה האומרת את האמת הנוראה כי ישראל מוליכה, מיד אחרי אוקראינה, בטבלת שיאני שכרות הילדים. אתה, הורה יקר, בסטטיסטיקה. לא יעזור לך להתכחש ולומר לא שלי, של אחרים, בני שלי ובתי שלי אינם שותים, אם שותים - שותים הילדים של שכניי. של בני הטובים. של ילדי הפריפריה. של צאצאי המוזנחים. של בני העליות האחרונות. של החילונים שאיבדו את המידות הטובות של תורה ודרך ארץ. כל ילדי ההורים האחרים. הורה יקר. לא נכון. ילדיך שלך, אם חילוני אתה אם דתי, אם בן העשירון העליון, האמצעי, או הנמוך, אם צבר אתה או אם הצטרפת לארץ הזאת רק תמול שלשום, הילד שלך, הילדה שלך, שותים. לשוכרה.
אין מסיבה בלי שתייה. לפני המסיבה. בתוך המסיבה. אחרי המסיבה. המומחים העוקבים אחר פגעיה של המכה הלאומית הזאת חלוקים רק על קביעת גיל הסף של הילדים שהופקרו למולך האלכוהול. ה'תופעה' - שם מכובס למכה - מתחילה לדעת קצתם בגילאי 9-10. רובם מדברים על כתות ז-ח. כולם על שכבות הגיל של התיכון. הצבא והקמפוסים ותרבות השתייה של בוגרים צעירים, להם כבר אין לך, הורה יקר, אחריות ישירה, נמצאים בטווח המומחיות של אנתרופולוגים אחרים. אתה פטור כביכול מעונשם, אבל האובדן כולו שלך. גם אם המפתחות של האוטו הם של הבחורים והבחורות ולא אתה, הורה יקר, נתת להם אותם, הם נהרגים והורגים ונפצעים ופוצעים על הכבישים המטורפים באשמורות הלילה האחרונות ואתה, הורה יקר, לא אשמת אבל אתה הוא הבוכה. על הגילאים הצעירים אתה גם אחראי וגם בוכה.
הבן והבת שלך, הורה יקר, אינם ישנים בלילות. הם יוצאים לבלות בחבורה, או במועדונים, או במסיבות תעוזה על חוף הים, או בפארקים העירוניים, או על מפתני בתי שכונות - המוחרדות ברעשי שיכורים המסרבים להכיר שיש בכלל דיירים בסביבה, ואתה הורה יקר, עלית על יצועך ולא החרידה אותך העובדה כי חדר ילדיך ריק. אתה אולי אפילו לא יודע, לא בצאתם ולא בבואם.
אתה בטוח כי הילדים שלך טובים על-פי הספר. כי הם נמים את שנתם. כי עודם כילדים שסיפרת להם סיפור בטרם תכבה להם את האור. כבר לא, הורה יקר. שום ספר, שום סיפור. הם כבר אינם, כי גם אתה, הורה יקר, כבר אינך. ויתרת על הורותך.
מנעולי ביטחון להכחשה
יש לך הסברים."מה שהיה פעם זה לא מה שיש היום. העולם מתהווה. אי-אפשר לעמוד בדור של תקשורת המונים מול ילדיך שלך. אסור לבודד אותם מן הנורמות השליטות היום בקרב הנוער. הפגיעה בחירותם עלולה להיות אנושה. החינוך לאחריות מותנה באמון שאדם רוחש לילדו. הוא מבית טוב. גם אם יתנסה ברעה מזדמנת, הוא ישוב אל מסורת משפחתו הערכית. אבל הוא יבחר. הוא יהיה מסיק המסקנות ויבצר בכך את אישיותו. חוץ מזה, הפחדים מיותרים. הילד שלי, הילדה שלי לא מסתכנים..." גם יש לך הסברים וגם אתה אומר כי הם מיותרים - כי דבר לא קרה לילדיך. שני מנעולים מבטיחים את הכחשותיך.
הבן והבת שלך לומדים לראות בך, הורה יקר, ובמורים שלהם, סמכויות פתטיות. הם יודעים שאתה יודע. הם יודעים שאתה משים עצמך כלא יודע. הם יודעים שהמורים יודעים. הם יודעים כי הם חסרי אונים. הם יודעים כי החוק אוסר עליהם לפרוץ את הגדרות. הם יודעים שאין לו כל יכולת לאכוף עליהם איסוריו. הם אוהבים אותך. את זה אי-אפשר לעקור מלבם של ילדים. אבל האם הם מכבדים אותך, את יוקרתך, את סמכותך, את פחדיך, את אמונותיך, את דאגותיך? אתה בליבך יודע שלא. אתה בליבך יודע כי האלכוהול בדמם של ילדים שורף את המידות, גוזר אלם על המצפון, משחרר את העכבות, ממריץ את קיצורי הדרך המובילים בהכרח או לדיכאון אלים או לאלימות מדכאת. אבל אתה מיואש. אתה יודע כי לא עמדת בפרץ כשזה התחיל. אתה לא יכול, כך אתה חש, לעמוד בפרץ עכשיו כשאתה עצמך צריך היום לישועה.
אתה מחכה לעזרה. אתה אומר כמו שאומרים כמעט על הכל, שאתה מצפה שהממשלה תעשה מעשה. שהמשטרה תילחם ב'תופעה' - שוב 'תופעה' - ותשחרר אותך מאחריות, שהחוק יוחמר, שהעיתונים יפסיקו לדווח יום יום על אלימות שיכורים, על סכינאות נעורים, על תחרויות שוכרה, על חדרי מיון ועל חדרי מתים. היא לא מועילה, אתה אומר, התקשורת. היא מעצימה את הנגע. זה מוכר. אך הורה יקר, הממשלה לא תושיעך, המשטרה לא תגאל אותך ממצוקותיך, החוק לא ימגר את חוסר תושיית ההורות שלך והעיתונים ימשיכו למלא את תפקידם, ויספרו ברבים מה קורה, ויביאו מומחים להשכיל את כולנו, באיך ובלמה ובמה יהיה ובכולי וכולי. רק דבר אחד נותר לפליטה. רק צעד אחד יוכל לעצור. רק אתה, הורה יקר, צריך לדעת כי הבן שלך שותה, כי הבת שלך שותה, הנגע הוא בביתך. כי אתה נושא באחריות. כי אם לא תעשה אתה מעשה, איבדת את היקר לך מכל. אומץ, הורה יקר, אל תיכנע למוגות הלב. היה אכזר עם עצמך. קום הצל את ילדיך. אל תפחד מפניהם. הם מתים שזה יקרה כבר...
