סלידת רבין מפרס - יצא שימעה למרחוק. כשרצה לסנוט בו, הפיץ באמצעות מקורבים את הסיבה: בזמן שאנחנו לחמנו, הוא, המשתמט הגדול, עשה פוליטיקה מאוסה. אלה היו הימים היפים של ערך הגיוס. מי שלא עשה צבא, התבייש.
מי שקורא אותי יודע שאני רואה בהשתמטות תופעה מחליאה. העובדה שיש במדינה המאוימת הזאת, קבוצה של צעירים שנושאים בנטל (כל אחד בתחומו), כשממול אחרים בני גילם ש"חוגגים" - מקוממת ובלתי נסבלת. בשם הלכידות, החוסן הפנימי והצדק החברתי: כווולם חייבים לשרת. כולל חרדים וערבים.
שורות אלה עניינן, שחיקת הבושה. איך קרה שהמשתמטים (החילוניים) של פעם התביישו (בגלל נכות רגשית -
שמעון פרס מעולם לא חווה בושה), והמשתמטים של היום לא. הנה לכם התשובה: לגיטימציה. התקשורת הייתה חייבת (לאלה שמשרתים) להפיץ עוינות כלפי המשתמטים. במקום זה אנחנו רואים התייחסות אמביוולנטית. עוינות לייט, בצד אהדה.
חיבוק של מעצבי דעת קהל עם משתמטים, נותן לגיטימציה להשתמטות. כשבוז'י הרצוג מבקש מהמשתמטת
בר רפאלי שתציג את הפנים היפות של ישראל - אני ראיתי את הפרצוף המכוער של האליטה. כשציפי לבני הצבועה והמתחסדת מגיעה מיוזמתה אל מאחורי הקלעים, כדי להביע הערצה לזמרת המשתמטת מרינה מקסימיליאן-בלומין, ברור לי שהיא לא רואה בעיה בהשתמטות.
הלכתי לארכיון והוצאתי קטע בו העיתונאי טומי לפיד ז"ל, בדיון בנושא ההשתמטות, מאשים את חבריו העיתונאים שהם מקדמים את ההשתמטות באמצעות יחס לא נכון ל"סמל", אביב גפן. הם כנראה הושפעו מ...
יצחק רבין. שופופו...
