בעונג רב הנני פותח את המסיבה הזאת, המוקדשת להופעת ספרו השני של אבא - "פרידה מהדרום". הנני חושב את זה לזכות גדולה גם לקיבוץ וגם למשורר החבר, שזכינו למסיבה זו במסיבה שהתקיימה להופעתו של "עד לא אור" - כתבתי רשימה ובה נסיתי לנתח במקצת את הפואימה הזאת. איני יודע אם הצלחתי - ספק אם מישהו מלבד המשורר עצמו שיכול להסביר את כוונת האמיתות של שירתו. ואולי גם המשורר עצמו לא ידע לעשות זאת. אנסה גם הפעם לתרום את פירוש רש"י שלי לפואימה החדשה.
הפואימה נקראת "פרידה מהדרום" - והיא פרי שבשל תוך קרבות. כי לאבא יש בצקלון לא לבד עט-סופרים, כי אם גם חרב לוחמים. או יותר נכון, עטו הוא חניתו. ומה שיש בספר הן הוויות קרב שסוגננו בשירים. אך לשווא נחפש את להט החרב המתהפכת ואת רעש צחצוח החרבות, כיוון שבשירים אלה שולטת דממה עמוקה וזועקת: "הה, למה אתם, רעי, שותקים, אם הדממה אינה שותקת".
בפסוק זה נגמרת הפואמה. ואף על-פי ש"גרניקה על כל גבעה" והיא לפי הערת המחבר יריעה שכולה זעקה גדולה" - הרי בכל זאת אין הזעקה נשמעת. אך דממה עמוקה זו - קולה בוקע וחודר, יותר מתיאורי מלחמה קולניים אחרים.
"שומעת אותי דממה גדולה"
"הנהו המפלש. וזה כלונס הגבול וזה קולי - השב מן הדממה".
ויש שיר אחד ששמו "דממה אלחוטית". "כשהאוזן מאזינה לקול המרגש לבוא, הגורלי, והוא חבוי בבא".
דממה לקראת הקרב. ודממה כשדמבם נופל (אגב ממיטב השירים שבספר) "ושקט, שקט אחרון, כמו השלג שם על האשוח".
כי אבא - נאמן לעצמו ולדברי ביטויו. שירתו יודעת את ממד העומק והיא צלולה וקלועה ממלים. כך הוא ב"עד לא אור", וכך הוא גם ב"פרידה מהדרום".
כל משורר אינו בן-חורין ממושגי התקופה ומצורות ביטוייה. אך יש איזו מהות פנימית, שאינה משתנית גם בלבושים שונים. שירי אבא אינם שווים לכל נפש. הנך מתחיל לקרוא ועדיין אין הכתוב חודר להבנתך, והנה פתאום איזה ביטוי, תיאור, סמל, המתפוצצים כעין רקטה בליל חשוך ודומם, והכול מואר באור אגדתי, שלא מן העולם הזה.
אך גם אלה "הקלים" כביכול, המובנים (והם בספר זה מרובים מאשר ב"עד לא אור") - טומנים בחובם מוקשים. פשטותם היא רק הסוואה, מין מלכודת. מתחת לשורות תמימות רועם קול הגיבור.
השיר "צלילים מקרוב" מתחיל בפשטות יתירה, כמו שיר ילדים: "קניתי לבני פעמון קטן/ בני, איטר יד-ימינו / נטל בידו את הפעמון הקטן/ וצילצל בשמאלו.//
הפסוק מובן. אין שרויה פה שמחה יתירה (איטר יד-ימינו) ובכל זאת עדיין הכול למישרין. אולם בבית השני - הדאגה עולה בהדרגה - משהו לא נוח: "פעמונים ישנם בכל העולם/ צפרדעים מקרקרות, לא לטרף./ כשבני מצלצל בפעמון הקטן/ נאנחים אמנון ותמר עם ערב.// והבית השלישי: "ובלילה ראיתי יער מוזר - / מה יפו עיניו הנבוכות של האיל!/ ובצלצל-מצלצל פעמון על צוואר/ ודולקות אחריו גדרות-תיל.//"
המוקש התפוצץ. גדרות-התיל דולקות אחר האיל. שוב אין זה שיר-ילדים תמים. סמלים מתפוצצים ומאירים את השיר באור אכזרי. מה איום הדבר שגדרות-תיל עולות בזיכרון, כאשר הלב נוהה אחר ציצול הפעמון ביד הבן הקטן! גדרות-התיל היו גם שם, בגיטו, וגדרות-תיל בעמדה, בעמדה שלך, ובעמדת האויב, - ובכלל מצויות הרבה גדרות-תיל בעולם! ואז הפעמון שוב אינו ביד הבן, כי-אם על צוואר האיל - כי האיל הוא הבן הנמצא בין גדרות-תיל, ונבוכות עיניו היפות. ואסוציאציה עתיקה רומזת כבר מבראשית כ"ב, מפרשת העקידה, "וילך ויקח את האיל, ויעלה לעולה תחת בנו". אך כאן, בקרב, בנגב, לא תהיה עקדה כמו שם, בשואת הגולה, והמשורר גומר בנחמה: "אל תבכה, בני, גא היה האיל./ צלצל בימינך בפעמון הקטן,/ אתך אני, עד ליל.//"
צלצל בימינך, שוב אין הבן כאן איטר ידו. הוא המצלצל ביד ימין. המלה "בימינך" - מפוזרת בשיר, מודגשת. בכוונה או שלא-בכוונה (ובשירה זה היינו-הך), מרמזת כאן המלה "בימינך" לכוח, להדיפת-אויב-בשער בזכר אותו פסוק משירת משה, אותו פסוק חגיגי על מפלת-מצרים, שודאי שמע אותו אבא קובנר באיזו "שבת שירה" רחוקה: "ימינך ד' נאדרי בכוח, ימינך ד' תרעץ אויב, וברוב גאונך תהרוס קמיך, תשלח חרונך יאכלמו כקש".
שירת אבא יונקת מן השתין. סמלים קדומים שלובים בצורות ביטויו. הם גשר בינו ובין ארץ הנגב. דרכם הוא רואה את נוף הארץ. הנוף היומיומי עוד נבלע בנוף של האשוח משם. רק דרך התנ"ך, שמות קדומים, גבעות עזקה וגרר אפשר להשקיף עליו. היער של הפרטיזן עוד מאפיל על השפלה הקרחת. וייסורי הקרב שם ופה העמיקו את הראייה וכיוונוה פנימה, לאדם וגורלו, פיתחו חושים אחרים ותחושות אחרות - "בארות קדומים נקוות לפתע בעיניים.//" אך ראייה קדומה זו נתנה כמה שורות מסכמות את הקרב, הראויות להישאר נצחיות: "והנה, פנתה החטיבה בשתיים זרועות דרום מזרחה וצפון מזרחה, ותחפון אל מרחבי ישראל ביממה אחת, את קידנה ורענה וזיכרין ועגור, את משלטי לכיש, דרומה מאל-קוביבה, ואת זכריה, בית נטיף ובית ג'ימל מזרחה, בנתיב שער-הגיא-בית גוברין-חברון, זכריה הצופה פני עמק האלה, בין שוכה ובין עזקה, שם כרע גלית.//"
אם אלתרמן כתב פעם על גזרת קרב, כי רוח-יהושע עברה השבוע על פני הארץ - הרי כאן היא מרחפת מעל פני המלים העתיקות הללו עם הסיפא הסמלית העתיקה-חדשה "שם כרע גלית". שורות קדומות-חדשות אלה יש בהן מרוח ספר-הספרים שלנו.
בשיריו נוהג אבא לפזר כלאחר-יד פניני דימויים, שכל אחת קובעת מרכז לעצמה, וכאילו חיה לעצמה. ואין קשר אורגני בינה ובין הרעיון היסודי של השיר. אך על-פי-רוב הוא חותר לקראת הביטוי הממצה התכליתי שבשירה. כדוגמה של שיר מושלם, שכל קטעיו רתומים לקצב היסודי שלו, יכול לשמש השיר "קולות מהגבעה", המתאר הרגשה של משלט הנמצא פתאום במצור. השורות קצרות שבכל אחת מהן חוזרת המלה "אש", החרדה המורגשת באי-שקט של השאלות, והלם-לב עצבני בשעת פחד. והסוף: "אויב מהלך בכרתיה וחתה" - החרדה לא מסולקת והמייתה נשמעת כרעמים עמומים גם בגמר פתאומי וקטוע זה.
עד כאן הנוסח שהובא בספר "אדם ונוף בקיבוץ", לזכרו של אליהו פורת, 1968.
הנוסח שצונזר ע"י עורכי הספר, אך נאמר במסיבה:
לעומת זאת יורשה לי להביע דעתי, כי "בחופשה של חצות" - שולם במידת מה מס לנוסח המקובל. אם כי הארוטיקה בשירי אבא קובנר חופפת עליה כובד-ראש ורצינות, אין להשוותה למטבע העובר לסוחר בין משוררינו וסופרינו הצעירים - אולי משום כך צורם מין ביטוי כגון "הביני, בת, למה קם עתה מעל שרב גופך" - שמאחוריו יש איזה הלך-רוח ויחס חדש, "צברי" כביכול. (ההבדל בין בת, נערה, ואחות של ביאליק). אבא, כל כוחו בזה שהוא שומר על עצמיותו, ואין רצון לראותו מיטשטש.
השירה העברית הצעירה סובלת קצת מערבוב תחומים בין שירה ממש וחרוזים. לא נוקו מזה גם וותיקי המשוררים. השירה האמיתית, המנציחה את האקטואלי, דורשת לעומק, שסמליה נטועים במושגי האומה וחזונה, המודרנית בביטויה ועמוקה בשרשיה - מעטים שוחריה. וטוב שעדיין לא נדם הקול העמוק "הקשוב לדממה". הלוואי שהקול לא יועם ולא יושתק על-ידי הסתגלות לנוסח החדש, שאין לו כיסוי שורש, אלא יזרום הלאה מהמעיין של מצפונה של השירה העברית.
