התוכנית "תיק תקשורת" משמשת במה חשובה לדיון בענייני תקשורת. מטבע הדברים מתארחים בה עיתונאים מכלי תקשורת שונים. מי מבקר את התוכנית עצמה? הנה בדיקה סטטיסטית קצרה של המרואיינים בעונה שנחתמה השבוע (30 תוכניות): 15 נציגים ל
ידיעות אחרונות, 6 נציגים ל
מעריב, 10 ל
הארץ, 14 לערוץ 2, 18 נציגים לערוץ 10, 8 ל
גלי צה"ל, 4 ל
קול ישראל, 4 לפירמה / גלובס, 2 נציגים לערוץ 1. גם מרואיינים שאינם עיתונאים הוזמנו - חלקם יועצי תקשורת, אחרים מומחים בתחומים שונים. ייתכן שבספירה אחרת יפחת עיתונאי פה ויתווסף לשם, אבל המגמה ברורה.
מה ביחס ל"ישראל היום"? ובכן, פעמיים התארח
דן מרגלית ופעם מוטי גילת, אבל לשניהם מעמד ותיק כך שאפשר לומר שהם הוזמנו למרות השתייכותם ל"ישראל היום". אה, ופעם אחת הוזמנה אמילי אמרוסי. עוד הוזמן פעם בודדת עיתונאי "מקור ראשון",
אמנון לורד.
ערב פרסום סקר הטי ג'י איי בחורף, ששוב הראה ש"ישראל היום" הוא הנפוץ במדינה, הזמינה התוכנית דוקטורנטית לתקשורת שעבדה פעם בהארץ, וביקשה ממנה "לנתח" את העיתונים. מסקנתה: "ישראל היום" אינו
עיתון לעומת ידיעות אחרונות והארץ. כמי שעוסק בניתוח טקסטים יותר מ-20 שנה, אני ממליץ לצפות בתוכנית (840) כדי להיווכח בנלעגות ה"ניתוח". אבל מה היה דחוף ל
עמנואל רוזן וחבריו למהר וללמד את הילידים פרק בהלכות עיתונאות, רגע לפני שהתברר שוב ש"ישראל היום" זוכה לאמון ציבורי רב יותר?
מי אמר שלשמאל אין הומור?
הלאה. אם נחבר את כלל המרואיינים, נגיע לכ-130 מרואיינים לעונה. מתוכם רק עשרה בעלי עמדות שמרניות ("ימנים") - פחות משמונה אחוזים. זה הייצוג לזרם המרכזי בחברה הישראלית. יתרה מזו, כמעט בכל פעם שהובא מרואיין בעל עמדה שמרנית, הציג המנחה ישירות את זיקתו ל
בנימין נתניהו - כך חנוך דאום, כך
יועז הנדל וכך גיל סמסונוב. דומה שזה כרטיס הכניסה הלגיטימי היחיד לתוכנית. נו, אז "ישראל היום" אינו נחשב, גם לא "מקור ראשון". מי כן? "ידיעות" אמרנו, אבל גם ערוץ 10 קיבל במה נרחבת. עמנואל רוזן הוא הפרשן המדיני של הערוץ החל מאמצע העונה. מעת לעת הוא גם מפרסם טורים פוליטיים ב"ידיעות". אז מי אמר שאין ביקורת?
חכו, זה עוד לא הכול. כמו לא הספיקה נוכחותם הדומיננטית של עיתונאי השמאל, יש ל"תיק תקשורת" פינה קבועה שבה מופיעים לסירוגין שני קצוות פוליטיים ידועים, מהשמאל הקיצוני עד השמאל ההזוי: ב' מיכאל ויאיר גרבוז, עם טענות כרימון כלפי ישראל המתבהמת והלא דמוקרטית, ובעיקר ישראל שלא דומה להם.
וכך אפשר לצפות בתוכנית בדיונים על "איזונים" בתקשורת, ועל "האם התקשורת שונאת את ביבי" ועל "טייקונים" ובעיקר על "סתימת פיות". אגב, באותה תוכנית שהופיע הניתוח הנלעג של הדוקטורנטית, זה ש"הוכיח" מיהו עיתון ומיהו לא, הזהיר רוזן: "רגע לפני שהשלטון הרדוף מצליח אולי סוף סוף לסתום את הפה לתקשורת הזאת...". וכל העוול התקשורתי הזה של הדרת רוב הציבור מהתוכנית והפקעתה לטובת שבט פוליטי קטן, מתרחש בטלוויזיה החינוכית, הנמצאת באחריות משרד החינוך - כלומר באחריות הממשלה הזאת שרוזן האשים ב"סתימת פיות"! אז מי אמר שאין לשמאל הומור?...
תוכנית אחת בים
"תיק תקשורת" היא תוכנית אחת בים האקטואליה של התקשורת האלקטרונית - ברדיו ובטלוויזיה - שמארחת בעיקר עיתונאים המשתייכים לשבט "הנכון". אין היום אפילו עיתונאי אחד בעל השקפת עולם שמרנית המחזיק בתוכנית אקטואליה ארצית. חבל למנות את התוכניות, נסו בעצמכם ותיווכחו.
הטענה המגוחכת שהממשלה "השתלטה" על
רשות השידור, נובעת מהעובדה, שיחסית לשאר הערוצים והתחנות, הערוץ הראשון ורשת ב' קצת יותר מאוזנים. זה הכול. אנקדוטה פשוטה: עד לפני שנה הוזמנתי לתוכניות ברשת ב' הרבה יותר מאשר בשנה האחרונה, למרות ה"השתלטות". שימו לב שאלה המדברים על "סתימת פיות" גם כותבים בעיתון, גם משדרים ברדיו וגם בטלוויזיה. זה המצב בקיץ 2012 - כמו לא השתנה העולם והחברה הישראלית, עדיין - מזה שנות דור - תוכניות האקטואליה מופקעות לטובת כת קטנה שפעם הייתה לה מדינה.
בעת כהונת מנכ"ל רשות השידור הקודם, מוטי
שקלאר, נפגשו אתו עיתונאים שמרנים ומחו בפניו על המצב. מדוע, שאלו, בעשור השביעי למדינת ישראל, אין עיתונאים שמרנים בתוכניות האקטואליה ברשות השידור? הרי לא מדובר בקומבינה אלא בצדק תקשורתי! הציבור הישראלי בחל בשמיעה חד-צדדית של מראיינים משמאל. אין טעם לדבר על הגינות; בסופו של דבר שאלות המראיין נגזרות מהשקפת עולמו. אי-אפשר לבקש מ
קרן נויבך או מ
רזי ברקאי שיחשבו מימין. זה לא הולך. אז אם קרן נויבך משדרת שעתיים בבוקר, הגיוני שיתנו בשעתיים שלאחר מכן לעיתונאי בעל עמדות הפוכות לשדר. שקלאר חשש מפני ה"מה יאמרו" - מתנחל ש"מקדם ימנים". החשש הזה קיים רק, אבל רק, מצד ימין. הפחד של עיתונאים, מנהלים, עורכים הוא תמיד מהלשונות הרעות, ההשמצות וההתקפות משמאל: "עיתונאי חצר", "מינויים פוליטיים", "לא דמוקרטי", "סתימת פיות" ושאר ביטויים מבית היוצר של משרד האמת של אורוול.
"לאטמה" כמשל
שלוש שנים מנסים אנשים טובים לדחוף את "לאטמה" לערוץ הראשון. זו הרי תוכנית סאטירה טובה עשרות מונים מ"ארץ נהדרת" - מבחינת תכני הסאטירה שבה והמקוריות. מה הבעיה, נשאל שקלאר, מדוע לא תיקחו את "לאטמה" ותהפכו אותה לתוכנית הדגל של הסאטירה בערוץ הראשון? תהיה תחרות מרתקת בינה ל"ארץ נהדרת", ימין מול שמאל, מדרוג גבוה, יכעסו עליכם, ישבחו אתכם, ידברו עליכם, הערוץ יתנער מהתדמית המיושנת שלו. מדובר בהצלחה עוד לפני שעלה לשידור אפילו פרק אחד! שקלאר חשש כרגיל, "תראו, צריך איזון" וכדומה (מדוע לא מדברים על איזון ב"ארץ נהדרת" או "מצב האומה"?).
כולנו יודעים שהמצב הזה לא ישתנה בשל רצונם הטוב של עיתונאי הסדר הישן. הם רוצים לשמור על הנחלות שלהם, למרות שמעולם לא קראתי להחלפת העיתונאים הקיימים אלא רק לריווח השורות, לא להיות חזירים - לתת במה גם לעיתונאים המייצגים את רוב הציבור. משום כך, השינוי יתחולל רק אם פרנסי התחנות והערוצים השונים יבינו שהציבור מבקש שינוי. הנה נושא למחאה: "צדק תקשורתי". אפשר לעשות זאת באמצעות הפצצת מערכות התקשורת השונות במסרים קבועים ואפילו בבקשות ספציפיות. אפשר להחתים עצומות. אפשר להפגין ואפשר ללחוץ על הפוליטיקאים להביא לשינוי המיוחל. והעיקר, לא לפחד כלל!
