פרשת השבוע מפגישה אותנו עם חילופי מנהיגות בין משה ויהושע. בסופה של תקופה ארוכה שבה משה מוביל את העם, מתבשר משה על פרידתו הצפויה ובמקביל מתבקש למנות מנהיג חדש תחתיו. בעוד הבחירה ביהושע בן נון כמנהיג שיחליף את משה מגיעה ישירות מפיו של הקב"ה, הרי שמאז ועד עצם היום הזה, החיים הציבוריים מטולטלים בכל פעם שאנו נדרשים לבחור לעצמנו מנהיג. התהיות הן רבות: מיהו המנהיג הראוי? מהי דמותו? מה הן התכונות הנדרשות ממנו?
הפולמוס הציבורי סביב אופיים של מנהיגים מתאפיין בעיקר בדעות הקיצוניות שמתלוות לכל דיון שכזה. אולם מעבר לכך, קיימת בנושא זה תופעה מדאיגה במסגרתה נוהגים אנשי מעלה, הראויים מעצם שיעור קומתם למנהיגות ציבורית ולשררה, לברוח מהמנהיגות. כך קורה פעם אחר פעם, שהזירה נותרת בידי הפחות ראויים לכך. ביטוי חריף לכך מצוי בכתבי ש"י עגנון, שאמר: "החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על-ידי חכמים גמורים. בתוך כך קופצים הטיפשים והרעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם... וכל דבר שנתנו עיניהם בו - הרי הם מחזיקים אותו ואינם מניחים ממנו, שאם יניחו ידיהם ממנו אין להם מה יעשו בעולם. לפיכך כל ימיהם תחבולות ובלבד שיחזיקו העולם בידיהם".
בערך באותה תקופה בה כתב עגנון דברים אלו, כתב מאיר יערי, ממנהיגי השומר הצעיר, דברים הפוכים, המרוממים את מקומו וייעודו של המנהיג: "מנהיג. לב צעיר מזדעזע לשמע המילה הזאת. אולם עוד יותר ירעד בהרגישו את מהותה, בעומדו תחת השפעת הקסם היוצא מהאיש המנהיג, המתווה דרך, הממלא את רחשי הלב הקולקטיבי, המביע את זעזועי הנפש הקיבוצית. ...מנהיג - משען בצרה, מעוז בשעת דכדוך נפש... האיש שהיה לגואל... שקשרתם אותו אליכם בעבותות הערצה".
שתי גישות הפוכות
שתי גישות הפוכות אלה באות לידי ביטוי גם ביחס למנהיגות. יש הבוחנים את המנהיגות ואת ערכה האידילי אך ורק דרך השאיפה למנהיגות שלמה וראויה. ישנם כאלה שאפילו מזלזלים במנהיגות ושוב לא רואים בה ייעוד ושליחות. הללו יכולים להיות אנשים רציניים, אולם מכיוון שהם מסתגרים במגדל השן של עצמם, רחוק מהלבטים ומהשאלות העקרוניות, הרי שאין הם רלוונטיים במציאות. הם אולי אנשי רוח, אבל בשתיקתם ובזלזולם הם מפקירים את שדה המנהיגות בידי מי שאינו ראוי לכך. כך בדיוק צומח יחס שלילי למנהיגות ולמקומה בחיי האומה.
משה מייצג דמות אחרת, אידילית, של מנהיג שלמרות שצמח וגדל בארמון המלוכה, יוצא אל אחיו ורואה בסבלותם. הרגישות המוסרית של משה, תחושת הערבות והשייכות הן העומדות בבסיס תפישתו המנהיגותית. ערבות זו הובילה את משה לתחושות הזדהות עמוקה כל כך עם אחיו הסובלים, עד שהמדרש מתאר את משה הרואה בסבל אחיו ובוכה ואומר: "חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם [במקומכם], שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן".
המנגינה והבסיס
עקרונות אלה עמדו גם בבסיס החיפוש למנהיג החדש שיחליף את משה. משה עצמו מבקש מהקב"ה: "יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה. אשר ייצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". משה מבקש מה' מנהיג היוצא אל העם, מנהיג שאוהב את העם. מנהיג שחש כלפי העם אחריות הדומה לאחריותו של רועה הצאן. דימוי המנהיג לרועה אינו סתמי. יכולתו של הרועה להוביל את הצאן בעזרת חליל, בעזרת מנגינה מושכת-לב, היא יסוד המנהיגות היהודית.
מנהיגות עם מנגינה היא הבסיס, אך מעליהם ישנם החזון, האופק, העתיד והייעוד. כאשר הצטווה משה לצאת אל העם, הוא שאל: "הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם". אולם, הם ישאלו: "ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם?" תשובת ה' מפעימה: "כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם". מתוך מכלול השמות נבחר השם "אהיה". ה' מצווה את משה להבהיר לעם ששליחותו היא מכוח "אהיה", מכוח העתיד, החלום, החזון. שלא כדרכם של מנהיגי ההווה, המיטיבים עם הכאן והעכשיו, מצטווה משה להבהיר לעם שמנהיגות באה מכוחו של החלום השלם שבוא יבוא, "אהיה שלחני אליכם". בכך נבנית דמותו של מנהיג: רגיש להווה ומציב יעד וחזון לעתיד. אלה המנהיגים אליהם אנו מייחלים.
