אין יש מאין באדם. הוא לא יצר את עולמו ולא את בני מינו ולא את עצמו. הוא בן-חורין לבחור, בין הטוב לבין הרע, בין החיים לבין המוות, בין הישר למעוקל, בין העכשיו לבין המחר, כל בחירה, בכל צומת, בכל זמן, אבל הוא לא בן-חורין לבחור להיות. מעולם לא היה. יש ויוהרה המנתקת אותו מן המציאות מדיחה אותו לחוש ולומר: "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" [יחזקאל כ"ט, ג'], בראתי מרוחי את מחוזות חיי ומכוחי את עצמי, אולם כמוהו כפרעה שהעיד על עצמו כן, אם כך יאמין בעצמו, הוא הופך נושא ללעג או לרחמים. "שלושה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו" [קידושין דף ל' עמוד ב'], האלוהים שהדליק כביכול את "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" [משלי כ', כ"ז] הראשון, ממנו מדליקים נר מנר האב והאם את נר נשמת בר בטנם, הוא נעלה מעם, נסתר מעין, אבל האם והאב הם בית העריסה בה גדל הילד ואותם הוא רואה ושומע וחש כי ליבם הולם בליבו.
הם אוהבים אותו ואהבתם מלמדת אותו לאהוב, ובאהבת שני השותפים האלה וכיבודם, נאהב גם השותף הנעלה הנעלם. כך אמרו חכמינו זכרונם לברכה: "בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני" [שם]. כל כמה שהאמונה בבורא עולם מעוגנת בתשתיות ההכרה, העוגן עצמו מקורו בבית אבא. יעקב אבינו בנדודיו נכסף לשוב לאביו ולאימו והוא נודר נדר: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים" [בראשית כ"ח, כ"א], לא תנאי בחינת אם אשוב אמליך עלי את האלוהים, אלא הבנה עמוקה כי בית העריסה הוא בית העריסה לאמונה באלוהים. הוא גם בית עריסת כל המידות. בית עריסת כיבוד הדין. בית עריסת כיבוד האדם באשר הוא אדם. בית שלטי הדרכים שיציב אדם בצמתים של חייו. בית אהבת הרע. בית פיתוח תחושת השייכות לחברה, למולדת, לאומה, לאנושות. בית יסוד היסודות לכל מי שבוחר ביסוד היסודות. על כן כיבוד אב ואם אין לו שיעור. כל עוד נרו של אדם בוער, להבת כיבוד אב רוטטת בשלהבת. אפילו קרע אדם קריעה על אביו ואימו שנרם שלהם כבה, בנרו שלו נרם עוד מאיר.
ההכרה הזאת לנה ביסוד לשון התפילה "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו
ואלוהי אבותינו שתעלנו לארצנו" ובלשון תפילות הרבה וברכות הרבה בהם "אלוהינו" הוא "אלוהי אבותינו, אלוהי אברהם, ואלוהי יצחק, ואלוהי יעקב". אין בכך בהכרח אמירה שאמונתנו מתחייבת מפני שאבותינו בחרו בה או מפני שהקב"ה בחר בהם, אלא בעיקר ובראש ובראשונה מפני ששורש האמונה הטבעית נטוע בקרקע של בתי אב, בקרקע של המשפחה. "שתעלינו לארצנו" מתחיל "באלוהי אבותינו".
המתים יורשים את החיים
בין יציאת מצרים לבין ירושת הארץ עברו ארבעים שנה. מי שיצא תם לגווע במדבר, מי שנכנס לא ידע את מצרים. הארץ ניתנה לעם, אולם העם מה הוא, כל ישראל, ישראל לשבטיו, שבטים לבתי אבותיהם? מתי נולד העם? בשעה שעינו את צאצאי שבעים הנפש שפרו ורבו במצרים, בשעה שעלתה צעקתם למרומים, "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים" [שמות ב', כ"ד-כ"ה]? אז, רק אז? בשעה שאמר להם "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" [שם, י"ב, ב'] ונתן להם זמן שלהם, גדור בתוך הזמן המצרי? בשעה שלקחו "אִישׁ שֶׂה
לְבֵית אָבֹת שֶׂה
לַבָּיִת" [שם, ג'] וסימנו, כל משפחה ומשפחה, את מזוזות משכנם הפרטי בדם קורבן אישי? או שמא לא בבית העריסה שבמצרים, לא בעבדות שבמצרים, לא במזוזות בתי האב שבמצרים ולא בזמן שבידל אותם במצרים אלא מרחם הרעיון המדיני שהבשיל במדבר יצא העם, וחדש כל כולו, רחוק מדור האבות שלא ידע לא צבאות אדום ולא מלחמות עמלקים ואמורים ומדיינים, עמד לרשת את הארץ ולחלקה לשבטים ולבתי האב שגיבשו את לאומיותם בארבעים שנות המתנה ונדודים בישימון?
מתוך חיבוטי השאלות האלה נולד הפסוק "לִשְׁמוֹת מַטּוֹת
אֲבֹתָם יִנְחָלוּ" [במדבר כ"ו, נ"ה] ועל פיו אומר רבי יאשיהו במסכת בבא בתרא [דף קי"ז, א']: "ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ... שינה הכתוב נחלה זו מכל הנחלות שבתורה,
שכל הנחלות החיים יורשים את המתים וכאן מתים יורשים את החיים". הרעיון נראה מהפכני, אפילו הזוי, בהתבוננות הראשונה. היאך יורשים מתים את החיים, איה הם לרשת ואיך באים אליהם בניהם להוריש?
באי הארץ נכנסים לשבטיהם לארץ כנען וכל יחיד ויחיד נוטל חלקו, אבל בטרם יהיה לבעליו, הוא מוריש אותו וירטואלית חזרה לאבותיו שנפטרו כבר לבית עולמם כאילו הם חיים. אם שני אחים הם, הם מורישים שתי נחלות לאביהם המת, ועתה הוא המוריש כביכול על-פי חוקי הירושה את שתי הנחלות שהיו לאחת בידו לצאצאיו. לבכור הוא נותן שני חלקים, לקטן בבניו - חלק אחד. במהלך הדו-סטרי השתנתה הארץ לנחלותיה. הכפלת מטה אב אחד לכל מטות האבות כולם וחלוקת הארץ ליוצאי מצרים אינה דומה עוד כלל וכלל לחלוקה שהייתה מתקיימת על-פי מפתח באי-הארץ. נחלות המתים ביד החיים קושרות את מציאות היש, ההווה, למציאות ממנה נרקם היש, ממנה יצא ההווה לדרך.
אבל לא החשבון הוא קו המים בין הפוסקים כי ליוצאי מצרים נחלקה הארץ לבין הפוסקים לא כי, לבאי הארץ נחלקה. הרעיון כי ביסוד העם עומד בית האב, כי עריסת הבית היא עריסת הלאום ועריסת האמונה במי שנתן לנו חיי עולם, הוא מרכזי והוא שמנחה את תורתו של רבי יאשיהו.
גם החלוץ ההולך לפני המחנה שואב את כוחו מאבותיו שחלמו את חלום הלאום בנכר. כשם שאבותיהם הורישו להם מה שהשאירו בעולם הזה כאשר נפטרו לבית עולמם הבא, כך מורישים הבנים לאבותיהם את מה שנחלו הם, והופכים את הזקנים שהיו בחייהם אבות ואימהות לעבדים ושפחות, לזקנים הנחים על משכבותם והם עכשיו אבות ואימהות לנסיכי ונסיכות החירות. איזו מתנה...!
