הצרה הגדולה באמת מבחינת ישראל היא המתרחש בסיני. מישהו זוכר את גן העדן הקסום שרבבות ישראלים נהרו אליו? הרבה לפני הכרזת תוצאות הבחירות כבר נמצא למעשה חצי האי במצב של אנרכיה.
לפי הניתוח בישראל, גורמי טרור עולמיים הציבו בסיני שלוחות. תחנות משטרה מצריות נמצאות תחת התקפות חוזרות ונשנות. גורמים בינלאומיים שמבקשים לעבור בדרכים האינסופיות נאלצים לשלם דמי חסות. בסיני פועלת רשת ענפה של הברחות נשק לרצועת עזה, והנשק זורם כמעט באין מפריע. מבחינת הטרור, ישראל מקבלת אל גבולותיה רק שאריות של מה שמתרחש בעומק השטח.
האנרכיה בסיני מציבה למורסי אתגר לא פשוט. כיצד ינהג במקרה של פיגוע ראשון משטח מצרים לשטח ישראל בתקופתו? האם יגנה אותו? מדובר בדילמה שהוא עוד יתחבט בה.
בינתיים הוא צריך להחליט אם לפעול להקלת המעבר בין מצרים לרצועת עזה. הצבא המצרי לא בהכרח יאהב זאת, אך הציבור בעזה וברצועת עזה דווקא כן. אגב, יש לא מעט ישראלים שמשתעשעים בימים אלה ברעיון שצריך לפעול כדי לדחוף את רצועת עזה יותר ויותר לכיוון מצרים.
אחת השאלות המרתקות שמעלה המצב החדש קשורה ליחסים שיהיו בין רצועת עזה למצרים תחת שלטון האחים המוסלמים. לכאורה, חמאס בעזה ותנועת האחים המוסלמים חולקים את אותה אידיאולוגיה. שתי התנועות הפנאטיות לא מייחסות חשיבות משמעותית, אם בכלל, למבנה המדינתי, והן דוגלות בשלטון של ח'ליפות על כל המרחב האיסלאמי.
האם זה אומר שתנועת חמאס תרצה להסתפח למצרים? ספק גדול. האם זה אומר שהמצרים יעודדו את חמאס לנקוט קו תקיף יותר כלפי ישראל? נראה שכן. בכל מקרה, המצרים, שכיבו לא מעט סבבי אלימות בין ישראל לרצועת עזה (כולל ה"מיני סבב" שהחל לאחר הפיגוע ליד קדש ברנע), יתקשו לשמש מתווכים מעתה והלאה. ודאי לא השלטון הרשמי, אף שהממסד הצבאי המצרי ממשיך במגעיו עם ישראל.
פרט מעניין: כאשר פרצו המהומות שהובילו להפלת שלטון חוסני מובארכ, שירת נכדו של אנואר סאדאת, אבי הסכם השלום עם ישראל, בשגרירות המצרית בתל אביב. השגרירות עצמה היא אי של שפיות, שנותק מההתרחשויות בזירת הפנים במצרים. נציגי הצבא המצרי בשגרירות המשיכו בחודשים האחרונים להשתתף באירועים של צה"ל ושל מוסדות מחקר בישראל, לבושים בחליפות ולא במדים. האם ימשיכו להגיע לתדרוכים של צה"ל? נראה שכן, לפחות כל עוד מדיניות החוץ תמשיך להיות כפופה למועצה הצבאית העליונה כפי שקבע הצבא עצמו.
