אחר כך, ראיתי שהתקשורת דווקא הייתה טובה מאד. כשפניתי, קיבלתי תשובה מיד. זאת יש לומר, אינני אוהב טלפונים. צריך לחפש את המספר וכשאני מתקשר, הטלפון תפוס ואז יש לחייג שנית. לפעמים, במקרה הגרוע, עונה בן משפחה נודניק ואני נכנס לשיחה שלא רציתי בה. ואם משיב המענה האלקטרוני, אז מה יתרונו של הטלפון? בדוא"ל אני פשוט כותב את שמו של הנמען וחלאס. כך גם אל הבנקאית שלי.
לפני ימים אחדים נפגשנו לשיחה כספית, שהתגלגלה הלאה. היא סיפרה, שבעקבותיי הציעה שיפור בבנק. המחלקה שלה קיבלה משימת שיווק והפקידים נדרשו להתקשר בטלפון אל הלקוחות ולספר לכל אחד מהם על נפלאות ההצעה הבנקאית. אחרי חצי שעה עבר המנהל באולם וראה את הפקידים טורחים על הטלפון והרשימות שלהם עוד ארוכות. רק הפקידה שלי ישבה ועסקה בעניינים אחרים. בחיוך, כרגיל. "מה קורה?" התעניין. "גמרתי", השיבה והראתה לו את רשימת הדוא"לים של לקוחותיה. אל כולם שלחה את ההצעה וכמה כבר השיבו.
לי היא סיפרה, שמקור מבוכתה בשיחתנו דאז היה כי יש הוראה בבנק לא להתקשר בדוא"לים. "היו בעיות עם לקוחות... אבל אתה לחצת, נתתי לך את הדוא"ל שלי וראיתי שזה עובד מצויין. אז התחלתי לקחת כתובות של לקוחות, וכשאפשר - אני כותבת להם. עכשיו, סיפרתי על ההצעה שלך למנהל שלי והוא אמר שיעביר את זה למעלה". "הבנק שלכם מפגר בעידן המודרני", אמרתי. "כן", גמגמה הפקידה שלי.
מלצר טיפש
אני ישבן בתי קפה, כבר כתבתי על כך. היום ישבתי עם עמיתה באחד מבתי הקפה של העיר, כזה שרוח קלילה נושבת במרפסתו. הזמנו את המנה הקבועה "קפה ומאפה" וביקשתי כוס מים, כמנהגי.
נדמה לי שיש איזה חוק, שצריך להגיש כוס מים במסעדה ובית קפה, אף אם הלקוח לא ביקש. אבל, ניחא. המלצרית הביאה את ההזמנה ושכחה את המים. קראנו לה, הזכרנו והכוס המבוקשת הגיעה.
מאוחר יותר, ביקשה גם עמיתתי כוס מים. ביקשה ולא נענתה. עד שביקשנו את החשבון, כעבור זמן, המים לא הגיעו.
לימדה אותי בעבר חברה לקורס מקצועי: אני עובדת כמלצרית ומקבלת יותר טיפים מאחרים. "איך?", "אני מחייכת".
מלצרים טיפשים. את התשלום בעד ההזמנה מקבל הבוס. את הטיפ בעד המים - מקבל המלצר. זאת שלנו, לא קיבלה היום את שלה. אין שירות - אין טיפ.