משל המתבגר
כשתינוק נולד הוא חסר אונים. כל כולו תלוי באמו ובאביו. שיניקו אותו, שינקו אותו, שירגיעו אותו. הוא בוכה הרבה, לא תמיד ברור למה. חם לו, קר לו, הוא רעב, הוא שבע, כואב לו. משהו מטריד אותו, זה בטוח. ככל שהוא גדל, כך הוא מתחיל להיגמל. להיגמל משדי אימו, להיגמל מנשיאתו הקבועה. הוא מתחיל לשתות מתחליפי חלב, או לחדול מחלב. הוא נגמל מן החיתולים, ולומד לשלוט בצרכיו. הוא מתחיל לזחול, וקם על-מנת ללכת. הוא לומד את פלאי הטבע. יכולותיו שלו, חושיו, כח הכבידה, ועוד כל מיני פלאים חדשים בעולם בו הכל נראה גדול ממנו. והנה לאט לאט, הוא למד עוד ועוד דברים, מוחו כספוג, הכל חודר, הכל נקלט - גם כשנראה שלא, והוא מתחיל לדבר
לראשונה, ניתן ליצור שיח כלשהו איתו. להבין מה הוא רוצה, מה כואב לו, מה חסר לו. ניתן להסביר לו גם, כי יש גבול לכל דבר. וככל שהוא גדל, כך גדלה האחריות הנישאת על כתפיו הצעירות. אז הוריו כבר לא מטפלים בו מסביב לשעון. הם שולחים אותו לגן, או לבית הספר.
הילד מוקף חברים. חלקם טובים, חלקם פחות. הוא לומד לווסת בעצמו את הנורמות ואת הערכים על פיהם הוא קובע מי טוב להישאר בסביבתו ומי פחות. המורה, השליח, שמנחה אותו - הוא זה שמקנה לו ערכים, הוריו סומכים את ידיהם על השליח הזה, ובעצם על כל בייביסטר שקיים באיזור.
הדבר נמשך גם בתקופת ההתבגרות. גם מרד נעורים יהיה, וגם התגברות והתבגרות. בסופו של דבר, מי שהיה עד זה לא מכבר ילד נותר לבדו בעולם הגדול, כשהדרכת הוריו מושרשת בתוכו עמוק, אך הבחירה היא לו - מה יעשה, לאן יפנה, ובאיזו דרך יצעד. אם בדרך הוריו אם לאו, את המחיר הוא ישלם - והם גם - או שיתגאו בו, או שיתבזו בו.
בין אדם לאנוש
כשהאדם הראשון הגיח לעולם, הוא ינק היישר מאלוקיו. הוא חי בגן עדן מקדם, היכן שזה לא יהיה. הכל היה לו בגן זה, לא היה לו מחסור כלל וכלל ועדיין, מסיבה לא ברורה, הוא החליט להתעלם מקיומו של הסובב והיוצר אותו. אלוקים בתמורה מעניש אותו על-ידי כך שהוא מגביל אותו.הוא אינו נצחי עוד כשהיה, והוא נאלץ לעבוד על-מנת לקבל את מה שהוא רוצה - 'בזיעת אפך תאכל לחם'. העבודה היא מה שמפריד בין האדם לדבר שהוא רוצה. האחריות עוברת אליו. עיקרון זה חל גם על בנו הרוצח, קין, שנאלץ להסתובב עם אות על מצחו על-מנת ללמד את כל האדם מה יקרה לאותו אחד שיפר את הגבול ויקבע מי יחיה ומי ימות.
עיקרון הבחירה החופשית ממשיך ומתגלם אצל אנוש - שבלידתו מתחילה התקופה בה 'הוחל לקרוא בשם ה'". משמעות הדבר היא שחלה התרחקות רבה מן האל, והצורך בקרבה הופך לצורך בקריאה. הנה, החינוך מרחיק מן ההורה. העצמאות גדלה. עד כדי כך גדלה שהופכת היא למצב בו אדם קם בבוקר, רואה את השמש וחושב שהיא תכלית הכל. כשהוא עובד את האדמה בזיעת אפו, זורע, חורש ודש בה - היא מקור הקיום, לא השמש. אך המים הם אלו שמתגלים כמוקר החיים בעת הצמא. ואולי בכל זאת השמש, עד הלילה - עת הכוכבים. זוהי עת ההומניזם הקדומה, אז האדם מאמין במה שעיניו מסוגלות לקלוט. בחירה חופשית מלאה זו מובילה אותו לתקופת נח, אז אדם שמכונה 'תמים' ראוי דיו להיות צדיק. והנה, אלוקים משיב את התערבותו במתרחש, כי הארץ מלאה חמאס.
אחרי המבול, כמוהו כמכה קשה שמטיח הורה בילדו, מקים נח את שושלת העולם החדש. אך מהר מאד ההומניזם חזר, ואף התרחב. לא עוד הטבע בלבד משמש כגורם העליון, אלא אף פסלים. אברם בן נחור הוא הראשון שזיהה את הפרדוקס שאומר שאדם לא יכול לעבוד את מה שאדם יצר. הוא מחפש את המשמעות מעבר לכך, הוא רואה את העולם כמו כולם, ומתוכו הוא בוחר, בעולם שכופה עליו להאמין רק בדבר אחד - שהוא אלילות כלשהי, ובלבד שנוכל לראות אותה.
הבחירה החופשית היא מוטיב שנמשך לאורך המקרא כלהבה המתפרצת. האש שמבעירה את הסנה אותו רואה משה אינה מעכלת אותו, דבר הנוגד את הלך הטבע. אם נביט במעמד הר סיני - נראה כי זהו המודל שאמור היה להיות משוחזר במעמד הר סיני. לכאורה, הרי כתוב במפורש לאורך ההקדמה למעמד זה כי מצווה על עם ישראל שלא להתקרב להר, לא לגעת בו - דבר המזכיר את האיסור שהוטל על עץ הדעת. הסיפור של מעמד הר סיני מגולל בפרק יט של ספר שמות. והנה לפתע, בפסוק כג' משה פונה אל אלוקים ואומר לו כך: "לֹא-יוּכַל הָעָם, לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי: כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ, לֵאמֹר, הַגְבֵּל אֶת-הָהָר, וְקִדַּשְׁתּוֹ". אם כך ניתן לשאול, מדוע משה אומר לו משהו שאמור היה לקרות ממילא? שתי אפשרויות נפתחות כאן - האחת היא שהעם אמור היה לעלות בסופו של דבר, ולהיות חלק מן הסנה הבוער - לדלוק באש האלוקית, לחזות ממש בפני השכינה והשנייה היא שהיה זה ניסיון עבור העם - לעמוד בניסיון בו לא עמד אדם הראשון, ועל כן להיות זכאים לחזות בפני השכינה. בעיניי, העובדה שמשה הופך להיות המתווך של העם מטה את הכף בטובת הטיעון הראשון.
משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים...(מסכת אבות, פרק א', משנה א'). מהלך הדורות הזה נמשך. יהושע הוא שליח נוסף בדרך. המקור אט אט מתרחק מהשליח הראשון, האחריות מוטלת יותר ויותר על העם. בהמשך, גם אחרי קינון בית המקדש בימי שלמה, אף עץ דעת זה לא יספיק, ודברי הנביאים לא מתקבלים על העם עד אשר הוא מושלך מביתו, מולדתו ומארצו. היפוך מוחלט מימי אברהם - רואים את האלוהים ובוחרים בדבר אחר. ואמנם לא ברור מתי בדיוק פסקה הנבואה מישראל, אם היה זה בימי דניאל, או שמא בימי חגי וזכריה, אך ברור שהיא פסקה. ולמה זאת? כי ההתערבות האלוקית לא גרמה לעם לשמוע. לא מדובר פה בייאוש, אלא בחיפוש אחר שובו של אברהם, דבר שישיב את העם אל דרך המלך מרצונו, לא בכפייה.
'
עשה לך רב'
אמר רבי יהושע. יש עניין לחפש הדרכה רוחנית בחיינו, של אדם שיתאים לנו, שנוכל לקבל את דבריו. האחריות היא אינה של הרב, כי אם שלנו. אנו בוחרים מי ינהיג אותנו. אפשר לומר שזהו עיקרון דמוקרטי, שמחדד את תהליך חופש הבחירה. האחריות היחידה המוטלת לפתחנו - היא היא הבחירה. והיום, משהנבואה רחוקה מאיתנו מרחק אלפיים שנה, העולם חזר שוב לדרכו האנושית הסוברת כי כל הקיים הוא כל מה שהעין יכולה לראות. בתקופת אברהם היו אלו פסלים ואלילים אחרים תוצרת אדם. גם כיום האדם יוצר את משעבדיו, אך בניגוד לאז - יכולים הם לשמש ככלי קיבול, ולא רק כאלילים.
אז כהיום, הבחירה החופשית נתונה לנו. אם נלך בדרך אבותינו המייסדים או בדרך אבות אבותינו - זוהי בחירתנו בלבד. שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך כתב שלמה המלך ב'משלי'(א', ח'). בעידן הפוסט מודרני, בו כל דבר הוא קביל, והחופש הוא העיקרון הגדול ביותר, יש את הקושי הגדול ביותר לקבל החלטות נכונות, כי כל הגבולות נפרצו.
מוטיב סירוב העלייה להר נמשך והולך במשך הדורות, גם בדורנו. קריאתו האלמותית של מוטה גור, התקיעות בשופר של הרב גורן, נעלמו כלא היו. מלחמת ששת הימים נותרה הניצחון הצבאי הגדול ביותר בעת החדשה עבור עם ישראל, אך על-אף זאת דבריו של משה עדיין מהדהדים באוזנינו: "לֹא-יוּכַל הָעָם, לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי: כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ, לֵאמֹר, הַגְבֵּל אֶת-הָהָר, וְקִדַּשְׁתּוֹ". אז היה זה הר סיני, היום זה הר הבית.
הגענו לגיל בו הבחירה בידינו, הכל כתוב, הכל מונח לפנינו. כן, יש מחלוקות ויש גישות שונות - הרי כולנו יהודים. 'עשה לך רב'. האם הגיע זמן הגאולה? לא. אנחנו לא שם. מתי נהיה? 'דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו.'(סנהדרין). השאלה היא - איך נגיע לשם.
