טרגדיה אישית, הצתה וסימבוליקה

מי שולט במשמעות ובסימבוליקה? בסיפור הידוע של לואיס קרול - "אליס בארץ הפלאות" - מתפתחת שיחה בין אליס לבין המפטי דמפטי. הם מנהלים דו שיח של התנצחות, או ליתר דיוק, דו שיח של חרשים. המפטי דמפטי נעלב כשאליס אינה מצליחה להבדיל בין עניבה לבין חגורה ומודיע חגיגית, זאת עניבה שקיבלתי כמתנת "לא-יום הולדת". בסופו של דיון ממושך במשמעות הביטוי "לא יום הולדת" המפטי דמפטי אומר מילה אחת המעניקה משמעות לסצנה המורכבת: "Glory". ומוסיף, "כשאני אומר מילה המשמעות שלה היא בדיוק זאת שאני בחרתי. לא פחות ולא יותר". אליס שואלת אם אפשר בכלל לתת יותר ממשמעות אחת למילה והמפטי דמפטי ממהר להשיב: "השאלה היא איזו מהן תהיה המשמעות השלטת (Which is to be the master). משה סילמן שהצית עצמו בצומת הרחובות קפלן ואבן גבירול רצה להתאבד. סיפור חייו עגום ביותר ועמוס תלאות פיזיות ונפשיות. אבל מעל לכל, האיש התמודד עם מה שהוא הבין כ"אי צדק חברתי". הממסד כולו הפנה אליו עורף והוא סרב להיות הומלס. הוא השתתף בהפגנה שציינה אמש את יום השנה של המחאה החברתית בתל אביב שתובעת צדק חברתי. הייתה למשה אג'נדה לאותו ערב והוא הגיע להפגנה כשהוא מצויד בחומר דליק. משה בחר לעשות מעשה שימשוך תשומת לב למצוקתו והמקום המתאים ביותר לכך, לדעתו, היה מקום ההפגנה בתל אביב אליה הגיע מחיפה, עיר מגוריו. משה מאושפז מאז אמש בבית החולים כשהוא סובל מכוויות בדרגה גבוהה בכל חלקי גופו. הרופאים עושים מאמצים להציל חייו והלוואי שיחיה ויזכה מעתה לתנאי מחייה אנושיים; בכל זאת, כבוד האדם במדינת ישראל אינו הפקר.

אירוע סימבולי - ההקשר קובע

רבים התבטאו בפומבי בתקשורת וגם בערוצים הדיגיטליים בעקבות ההצתה העצמית הזאת. רבים מפרסמים דברי תמיכה בנפגעי חוסר הצדק החברתי ומטיחים ביקורת קשה כנגד הממסד, הביורוקרטיה והאטימות ומצביעים על הפער החברתי העמוק בישראל. ביניהם, גם חברת כנסת אורלי לוי-אבקסיס (ישראל ביתנו) שמכירה את הטרגדיה האנושית שפקדה את האיש וניסתה לסייע ללא הועיל. יחד עם זאת, נראה כי פעילי המחאה תופסים את האירוע כפעולה סימבולית. למרות שהאיש לא התכוון לכך, פעולת ההצתה היא תשתית סימבולית שניתן להיאחז בה כסמל למחאה החברתית - יש בה כדי להבהיר לאן מועדות פני המחאה ופעיליה ומהו אי צדק חברתי, ויש בה גם אלמנטים מלכדי שורות ומגבירי מוטיבציה להמשך המאבק החברתי. כדי שמעשה ההצתה והאיש עצמו יעברו תהליך של סימבוליזציה ויהיו פונקציונלים כסמל פוליטי, פעילי המחאה החברתית ותומכיה חייבים לשלוט במשמעות שהם מעוניינים להעניק לאירוע/לאיש. בל להם לאפשר לממסד לשמוט את ידיהם ולפספס הזדמנות העשויה להעניק יתרון למאבק החברתי בעתיד הקרוב והרחוק גם יחד. עליהם לשקול ומייד היכן לשים את הדגש, איזו משמעות-על להקנות לאירוע, אלו אלמנטים להבליט ואלו אלמנטים להצניע. האם להדגיש שהיה כאן ניסיון התאבדות והרמת ידיים לנוכח חיים קשים ובלתי אפשריים, מלאי אכזבה וייאוש נוכח אטימות הממסד כלפי האיש? האם להבליט את המעשה הנואש והספונטני שפרץ תוך כדי התלהטות הרוחות בהקשר הספציפי של ההפגנה? האם להבליט את מעשה ההצתה עצמו ? האם להבליט את הסיפור האישי ובכך להגדיר את גבולות הקבוצה הנאבקת לקעקע את המבנים החברתיים הבלתי צודקים? אני נוטה להמר על שתי משמעויות סימבוליות שראוי לייחס לאירוע, אבל רוצה להדגיש שמאחורי שתיהן רוחשים אינטרסים קבוצתיים. אינטרסים של קבוצה רחבה באוכלוסיה המבקשת מזה שנה תמימה להביא לשינויים משמעותיים בתנאי החיים של הציבור בישראל, שאת פרטיהם אפשר לקרא בדוח טרכטנברג ואף לעקוב אחר הטיפול בהם באתר watch.gov.il שהוקם זה עתה. שתי משמעויות סימבוליות לאירוע - משמעות ראשונה אומרת שמשה סילמן מייצג מהו עושק חברתי. עושק חברתי הוא גם הכותרת ותעודת הזהות של המפגינים הדורשים צדק חברתי. (אורלי וילנאי: "הממסד טרק את הדלת בפני משה סילמן והביא אותו לאש הגיהינום"). על המשמעות השנייה להתמקד דווקא בפעולת ההצתה - סימול של האש והניצוץ שלא כבו, סימול של הלהט והמוטיבציה להיאבק למען צדק חברתי. ("שנה למחאה החברתית - אדם הצית עצמו" - קישור). שתי המשמעויות ממלאות פונקציה הכרחית ומספיקה לרענון הדינאמיקה של המחאה החברתית ולהמשך המאבק כנגד הממסד. הראשונה, תלכד את השורות ותגדיר את המחאה ואת אי הצדק שבשמו היא פרצה. היא גם תעניק אנרגיה להמשיך לקעקע נורמות מבניות פסולות העושות את חוק היסוד: כבוד האדם פלסתר. השנייה, נועדה בעיקר ללכד את השורות ולספק דלק להמשך המחאה החברתית.