מספר רב של אנשים גומרים עם חייהם במו ידיהם בשל הסתבכות כלכלית. רבים יותר מנסים, והחברה מונעת מהם מלבצע את אשר חפץ ליבם. אנשים שמחסלים עצמם בשל קשיים כלכליים לא נולדו חולי נפש, לא נולדו מרי נפש, הם חיו וגדלו והתקיימו בכבוד, הם אנשים שהגיעו מסיבות כלשהן למבוי סתום, ואינם רואים כל אור בקצה המנהרה.
אירועים קשים כאלה קורים כל הזמן, ואנו שומעים עליהם רק כאשר, במקרה, אנו מכירים את האדם או במקרים מתוקשרים כמו מקרהו של משה סילמן.
וכאשר אנשים מתכננים מראש את סופם, וכאשר הם בוחרים בדרך של כליה עצמית בשריפה, חייבים אנו להטמיע, שכאן, לידנו, מטר מימין או מטר משמאל, רותחים אנשים מבפנים, לרמה שבה הם מוכנים לשפוך על עצמם דלק ולהצית. הם לא תוקפים את הפקידים, שלדעתם ממררים להם את החיים, הם לא פוגעים בקרוביהם, לא מציקים לשכנים, אלא מגיעים להחלטה, שרק מי שנמצא בסוף הדרך יכול להחליטה. ההחלטה להצית את עצמם, ההחלטה לסיים את חייהם במו ידם.
לתת כתף
כל התאבדות של אדם על-רקע כלכלי, צריכה להזעיק את החברה, כי שום פשע כלכלי אין בו גזר דין מוות, ואפילו לא מאסר עולם. וחברה בריאה ומשגשגת כלכלית, שמביאה את נכשליה הכלכליים לידי מחשבה על התאבדות, היא חברה המחויבת לחשבון נפש עמוק.
ואם איננו עושים זאת בכל מקרה ומקרה, חייבים אנו לפחות לעשות זאת באותם מקרים מתוקשרים, אך כמובן להסתכל על הבעיה בהיבט הרחב שלה, בהיבט הכולל - מצב אין המוצא, אליו נקלעים אנשים אשר עסקיהם קרסו והרגשת האטימות המוחלטת שהם חווים, הן ברשויות המדינה, והן בבנקים.
יש הבדל משמעותי בין נוכלים, לבין אנשי עבודה שכושלים. יש הבדל משמעותי בין הונאות ובין יציאה מאיזון, אשר במקרים מסוימים הופכת את הקערה על פיה ומשאירה את העוסק בחוסר כל. עלינו כחברה, מוטלת החובה לתת כתף ולו זמנית, לכאלה אשר היו אחד מאיתנו והגיעו למבוי סתום, ואשר כללי התספורת לא חלים עליהם.
כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם מלא. המקרה הקשה שקרה ברחובותינו חייב להביא אותנו להצלת נפשם של עשרות ואולי אף מאות אנשים רגילים, כמוני כמוכם, המגיעים למבוי סתום כלכלי, נופלים ממרום הגיבעה אל עומקי הבור, מתייאשים מיכולתם לשקם את עצמם, וגומרים את חייהם במו ידם.
