הקדמה
במהלך העשור האחרון עברה ישראל שני מחזורי עסקים משמעותיים. תגובת המדיניות המוניטרית והפיסקלית למיתון בסוף העשור הייתה שונה מאוד מהתגובה למיתון של תחילת שנות ה-2000. במיתון הקודם, לאחר עלייה חדה בגירעון התקציבי והורדת הריבית ב-2 נקודות האחוז בבת אחת, נאלצו קובעי המדיניות לבצע תפנית חדה ולנהל מדיניות מרסנת בעיצומו של המיתון. במיתון השני ננקטה הרחבה מוניטרית ופיסקלית עד להתבססותה של ההתאוששות. מאמר זה בוחן את הגורמים שמאחורי ההבדלים בתגובת המדיניות בשתי התקופות.
באמצעות השוואה בין שתי התקופות, אנו מצביעים על חשיבותן של משמעת תקציבית והפחתת החוב הציבורי לאורך זמן ליכולת לנהל מדיניות מוניטרית ופיסקלית אנטי מחזורית במהלך מיתון. בפרט, אנו מראים שהמצב הפיסקלי המשופר ערב המיתון האחרון, לצד גורמים נוספים, מילא תפקיד חשוב ביכולתו של בנק ישראל לנהל מדיניות מוניטרית מרחיבה ביותר במהלך מיתון זה, דבר שסייע להקל ולקצר אותו. מנגד, המצב הפיסקלי העגום שקדם למשבר הקודם והקיצוץ החד-מדי בריבית, שהתברר כי אינו בר-קיימא, לא רק מנעו הרחבה מוניטרית במהלך אותו משבר; הם אילצו את הבנק המרכזי להעלות את שיעור הריבית בעיצומו של המשבר ואת הממשלה לקצץ בהוצאותיה, והדבר הביא להחרפת המיתון. אומדן גס מראה כי ההבדל בין שתי התקופות מבחינת השפעת המדיניות על התוצר היה משמעותי.