מכל המערכות הקיימות, נמצאה רק מערכת אחת צנועה, שפתחה לו את לבה, היו אלה "רבנים לזכויות אדם". ראויה להערכה - נשמה טובה, הרבה עדית לב, הפעילה בעיר חיפה במישור הדתי ובמישור החברתי.
בדיוק באותן דקות, כאשר ביקשה הרבה עדית לב מהקהל שהתאסף בחיפה לעצרת במוצאי שבת (14.7.12) להטות כתף לחבר במצוקה, היא לא ידעה שממש באותן דקות נאבק אותו חבר - משה סילמן - על חייו, ומתוך להבות האופפות את גופו הוא צועק - "העם דורש - צדק חברתי!".
למרבה הצער הקהל, שהביע בעצרת בחיפה נכונות לסייע, כנראה, כבר לא יוכל לסייע למשה סילמן. והלוואי ואתבדה ויימצא מזור למשה סילמן - אוד מוצל, שרופאי בית החולים תל השומר נאבקים על חייו.
אמנם, הסיפור של משה סילמן, שהצית את עצמו, הוא סיפור אישי כואב, אך למעשה, מצוקותיו משותפות לחלקים יותר מדי רבים בחברה הישראלית.
לנוכח קריסת מדינת הרווחה ומדינה המפריטה עצמה לדעת, רבים בחברה הישראלית מוצאים עצמם כמו משה סילמן בעימות מתיש, מבייש ומכלים עם מוסדות, כשהם נאלצים להביע שוועתם לעוד פירורי אחוזי זכויות ממוסדות, כמו ביטוח לאומי, לו שילמו במיטב כספם במשך עשרות שנים, כשהיו במיטבם. מי שאינו מצטייד בעורף משפטי משומן, שמחייב לממנו ולרפדו בסכומי עתק, ימצא עצמו יוצא מובס בעימותים עם רשויות הרווחה ובמיוחד בוועדות של ביטוח לאומי.
מביישת אותנו כמדינה וכחברה תופעת הגידול הממאיר- הספסרי, שהוא גם חוקי, בדמות עשרות משרדים מפוארים, המוכרים מרכולתם בתקשורת, כי הם ורק הם יצליחו לסייע לאזרח במצוקה לפצח חומות אטומות, כשחלק מהגימלה או מדמי הנכות עוברים אליהם כדמי טיפול. משה סילמן לא יכול היה להיכנס לאותם משרדים.
משה סילמן הוא מקרה פרטי אישי, שהמתין ימים ארוכים לאישורים לשם רכישת פריטים רפואיים. כשהאישור המיוחל כבר בידו, הוא מוותר עליו, כי העלות הנדרשת היא מעל הסכום הכולל, שהביטוח הלאומי משלם לו כל חודש. ויתור על תרופה מפאת אי יכולת לממן את רכישתם, זו חריצת דין רפואית לאדם כמו משה סילמן, שנפגע באירוע מוחי. אירוע, ששיקום ממנו מחייב, נוסף על בקרה רפואית צמודה ומימון כספי לתרופות, גם תנאי מחייה סבירים, שאוהל הוא בוודאי לא המקום המתאים.
נותרנו ללא מענה
משה סילמן הוא המקרה הפרטי, המעיד על ציבור גדול, המוצא עצמו, כמי ששערי הדיור הציבורי נעולים בפניו. וזה קורה במדינה שמערכת החוק שלה נתנה, לפני שנים רבות, מענה חיובי מרשים בחוק למימוש הדיור הציבורי על-ידי מחוקק חרוץ, רן כהן (מרץ), כמו שנתנה גם מענה חיובי לחוק חינוך חובה חינם מגיל שלוש, על-ידי מחוקקת מאוד חרוצה,
תמר גוז'נסקי (חד"ש).
שני חוקים אלו, בצעדים אנטי דמוקרטיים שערורייתיים, נדרסו במשך שנים רבות, על-ידי החלטות קואליציוניות בחוק ההסדרים. בוטות ודורסנות בקינוח של אלימות מילולית, הבזה לערכי דמוקרטיה, סייעו לקבורת חוקים חברתיים במשך שנים רבות, של הדיור הציבורי וחינוך חובה חינם מגיל שלוש. בלחץ המחאה של הקיץ האחרון הוצאו שברי החוק של תמר גוז'נסקי ממעמקי ההקפאה הממיתה של חוק ההסדרים, כשביבי נתניהו עם סנסופנשו -
אופיר אקוניס, מתפארים שזה מעשה ידיהם להתפאר - חוק חינוך חובה חינם לילדים בני שלוש.
חוק הדיור הציבורי, אם היה ממומש, היה בו כדי לתת מענה למשה סילמן ולרבבות הסילמנים בחברה הישראלית. כיום קשה כבר להרים את חוק הדיור הציבורי ממיטת חוליו, כי מדיניות אנטי חברתית במשך שנים רבות של ממשלות העבודה, הליכוד וקדימה שדדו את כל הכספים של חוק הדיור הציבורי. נותרנו ללא מענה למשה סילמן. נותרנו ללא מענה לרבבות הסילמנים, ונותרנו עם חברת "עַמֵּי לֹא דָּר כָּאן " (עַמִּידַר) עם לשכות מפוארות, שכר עתק למנהלים, שאינם נותנים מענה לרבבות הסילמנים. דלת הדיור הציבורי שננעלה למשה סילמן, לצערי, תמשיך להיות נעולה לאלפים שנמצאים במצבו, כאשר ממשלת ישראל ממאנת להוציא את חוק הדיור מקבורתו בחוק ההסדרים, חוק שכנסת ישראל עצמה חוקקה וחוק ההסדרים רוצץ את גולגלתו ושבר את עצמותיו.
תפילה לבריאותו של משה סילמן תהיה עקרה וחסרת משמעות, אם לא יקרמו עור וגידים המלים והמשפטים של חוק הדיור הציבורי. לצערי, למשה סילמן זה כבר לא יעזור, לפחות שזה יעזור לסילמנים הרבים במדינת ישראל.
כנראה, יוכר היום המרכז האקדמי באריאל כאוניברסיטה. אני מצר על כך, שאמיר חצרוני, פרופסור לתקשורת העובד במוסד הזה, פגע באיש משה סילמן באמירה מאוד מקוממת - "נפטרנו בזול מעוד פרזיט".
