ישראל הייתה לאניגמה שאין חכם בעולם היודע לפענח אותה. יש לה מוח, שאין שני לו בעולם, המתעורר ליזום ולבצע מבצעי חילוץ מעוררי השתאות של נפגעים בארצות רחוקות, להטיס את טובי רופאיה ואחיותיה לטיפול ולהצלה של אחיה ואחיותיה מיד עם היוודע דבר אסון וקדושת החיים המאוימים מתגלה בה כערך מחייב המבטל כל שיקול כלכלי או תועלתני. בה בשעה אותו מוח עצמו מזין חשיבה ועשייה אנטי חמלנית מאין כמוה, אטימות לב וטמטום פוליטי ההופך אותה למדינה שתקוותה הגדולה האחת היא חשבון נפש.
איך זה הולך יחד? איך זה מתקיים כמעט כחוק במשך כל כך הרבה שנים, כמיצג של סתירה בין האחווה המופלאה לבין ההתעלמות הפוצעת של אח מאחיו, של אחות מאחותה, של אדם מרעהו? איך מהללים הכל, בצדק, את הייחוד היהודי, את כושר ההיחלצות לסייע, לעזור, לקיים, להתנדב, להקריב את הנעורים ואת החיים עצמם בשירות המדינה הלוחמת, בשליחות הארץ המשיבה את בניה הביתה מארצות מסוכנות וצוררות, ואיך משלימים רבים כל כך עם פערים כלכליים שאין להם אח ורע בעולם, עם מצוקות תלוי - ביורוקראטיות שוטמות, עם חקיקות המבטלות הלכה למעשה את עיקרי השוויון והצדק הטבעי, עם פטור בלתי סביר וגורף מן המדים, שהם כל כך הרבה פעמים מוכתמים בדם?
סכיזופרניה ערכית
אין פלפול היודע ליישב את הסכיזופרניה הערכית הזאת. אילו היו שתי ישראל בעולם, אחת של הסולידריות הנהדרת ואחת של האנוכיות הבוטה, היה קל להבין את תמונת הרנטגן של מרכז העצבים של קיומנו המוסרי. אבל אין שתי ישראל. יש אחת. אותה ישראל מצילה מערבות סודן הבוערות, את האתיופים שברחו רגלי ממולדתם בדרך לארץ ישראל, וסוגרת בפני ילדיהם את גני הילדים ואת בתי הספר בהם לומדים בני מציליהם. אותה ישראל מזעיקה את העולם כולו בדרישה "שלח את עמי", ומפעילה את "נתיב", כדי לגאול יהודים, שחיו שבעים שנה בלי חמצן יהודי, ומאשימה אותם בניוון הדמוקרטיה בישראל ובעידוד שיכרות הילדים ואינה יודעת להודות, כי לא רק שזאת לא אמת, אלא סטיגמטיזאציה עלובה והתעלמות בלתי נסלחת מן התרומה הגדולה של העלייה הזאת לשלומה, לקידומה ולהתפתחותה של המדינה - השלנו הקולקטיבי של כולנו.
אותה ישראל מקדימה את רוב מדינות העולם בפיתוח בטכנולוגיות עתירות ידע ותושייה ונגררת הרבה מאחור ברשימת המדינות המפותחות בממוצעי הידע באריתמטיקה ובהבנת הנקרא ובתרבות הלימודים, בבתי הספר היסודיים והתיכוניים שלה.
זה לא יאומן, אבל זאת עובדה, ואם ירצה מי להיגרף ולהשחיר את הארץ - יש לו על מה לסמוך, ואם ירצה מי לחבק ולשורר וורודות - יש גם לו על מה לסמוך, אבל לא אלה ולא אלה מקיפים את כל האמת מלאת הסתירות, שאינה יכולה להשאיר איש אדיש לגורלה של מדינה, שמגלה סימנים מובהקים כל כך של שסעת הרסנית.
ראויים לטוב יותר
אומרים כי לכל עם ולכל לשון יש שלטון שהוא ראוי לו. מותר לכפור בכך. אם זה נכון בכל עם, זה לא יכול להיות נכון אצלנו. אין לנו שלטון שאנו ראויים לו. אנו ראויים לטוב יותר. משהו השתבש באורח טראגי במסורת השלטונית שלנו הבונה עצמה מראש ומלכתחילה על כיתתיות, על כוחות אינטרסנטיים, של שבטיות קמאית, על דחיקת ניהול המדינה על-פי צרכיה, זכויותיה וציוויי קיומה, מפני הלחצים הערומים התובעים ניהולה של הארץ, על-פי וקטורים של כוחנות מזדמנת. מסורת שלטונית מעין זאת, היא לא רק קיצרת רואי, אלא גם קיצרת תוחלת. מה שאובד בגין האנוכיות השלטונית חסרת העכבות בקדנציה אחת - מחיש אובדן בלתי נמנע בקדנציה שתבוא. המדינה מקפחת יכולתה לקבל החלטות קיומיות, הכרעות חיוניות, אבני דרך, בלעדיהן הולכות הדרכים כולן אל סוף ידוע מראש.
מגיע לה לישראל, היודעת להתעלות, ממשלה המטפחת את ההתעלות כמדיניות לאומית. מגיע לה לישראל, היודעת לחתום את שמה מתחת לאמנות לא כתובות של אחווה וערבות הדדית, כי יפסיקו להחתים אותה על שטרי חוב, לקבוצות לחץ שאינן חייבות דבר לכלל. מגיע לה לישראל היודעת לשנס מותניה ולצאת אפילו חתן מחופתו למלחמת מצווה, כי ממשלותיה תדרושנה קיום המצווה מכל אדם ואדם בישראל. מגיע לה לישראל, המגייסת טובי בניה להדוף מלחמה, כי ממשלתה תתגייס בכל כוחה ומאודה להביא שלום על ישראל. כל זה מגיע לה, אף על-פי שהיא הבוחרת את נווטיה וממליכה על עצמה את שריה ויועציה. זה מגיע לה, מפני שהיא תאבד אם זה לא מגיע לה, וזה, האובדן, חלילה, לא מגיע לה. פן יאבדו עימה גם ההתעלויות הנפלאות שהעם הזה עולה בהן בסולם, המוצב עדיין ארצה שלנו. זה מגיע לה, אם תחדל להיוואש ממנהיגיה. זה מגיע, אם לא תחדול לנוס אל תוך קונכיותיה אלא תצא ותדרוש בלי מורא את מה שמגיע לה על-פי דין הימים שהיו ועל-פי דין הימים שצריכים עוד לבוא. זה מגיע לה, אם תרצה בכל מאודה שזה יגיע לה.
