מדוע דמותו של מנחם בגין מרתקת אותי? בראשית שנות התשעים, לפני התחלת מחקרי על משפט קסטנר, הרהרתי על האפשרות לכתוב ביוגרפיה על חיי פינחס לבון, הגיבור הטרגי של הפרשה שהסעירה את הציבור הישראלי שנים רבות. הרעיון נפל מסיבה פשוטה – שמעתי כי ההיסטוריונית איל כפכפי כותבת את הביוגרפיה עליו, שיצאה לאור בשלהי העשור.
רציתי לכתוב דווקא עליו כי היו לו שתי נשמות: אחת מוארת ואחת חשוכה. לבון היה אינטלקטואל מבריק, בעל יכולת ניתוח מדהימה, נואם שלשונו חדה כתער, פובליסיצט שמאמריו נקראים בנשימה עצורה עד עצם היום. הוא היה מנהיג כריזמטי ומושא להערצה של חסידיו. אבל, היה צד נוסף באופיו, קו אפל ומאיים. ברל כצנלסון תיאר אותו כ"מוח מזהיר בנפש עכורה" ומשה שרת, שכיהן כראש הממשלה באותה תקופה תיארו: "האיש המוזר הזה, שבכוח שכלו וכישרונו היה מסוגל להגיע לגדולות אילולא באו סילופי אופיו והוציאוהו לתרבות רעה".
גם לבגין היו שתי נשמות, תכונה צד שנעדר אצל מנהיגים וראשי ממשלה כמו לוי אשכול,
גולדה מאיר, פינחס ספיר או
יצחק רבין. המסלול הציבורי-פוליטי של מנחם בגין, שצמח כמפקד מחתרת, ושל פינחס לבון, שהיה מנהיג בהסתדרות ובתנועה הקיבוצית, היה שונה. אבל אצל שניהם היה פן מואר, מזהיר ורווי כריזמה וכישרונות בצד פן בעייתי וקשה אך מרתק, שחסידיו של בגין מתעלמים ממנו. בגין היה דיכאוני, פסיבי, הרפתקני ונטול יכולת להשתמש בעוצמה באופן מדוד וביקורתי – קווים שנעדרו לגמרי אצל יורשו,
יצחק שמיר.
שתי הנשמות שלו באו לידי ביטוי בתקופתו כראש הממשלה. הפן המואר בא לידי ביטוי בקדנציה הראשונה של כהונתו (1977–1981) והבעייתי – בשנייה (1981–1983 היא הסתיימה באקורד דרמטי – פרישתו מראשות הממשלה. הוא נטש את הגה הקברניט באחת התקופות החמורות ביותר בקורות המדינה. הציבור הישראלי חש כי הוא צאן בלי רועה – תחושה דומה לזאת שחשו חברי תנועת החרות 32 שנים קודם לכן. נכתבו כמה ביוגרפיות על חייו, רובן לא מעולות, בלשון המעטה. בגין ראוי לכך שתיכתב עליו ביוגרפיה חדשה ועדכנית שתציג את מורכבות דמותו ומנהיגותו ללא האמוציות הפוליטיות של חסידיו ומתנגדיו.
