"בכניסתנו לפלשתין, אדמתה לא תהיה מכוסה בחול, אלא רוויה בדם", הכריז גמאל עבד אלנאצר, נשיא מצרים, ב-8 במרס 1965. קריאה זו לרצח עם סיטוני שהשמיע מנהיגה של הגדולה במדינות ערב יותר משנתיים לפני שהייתה נוכחות ישראלית כלשהי ב"שטחים הכבושים", לא היה ביטוי נדיר או חריג באותה עת.
נהפוך הוא - אמירות כגון אלו היו נפוצות למדי, והן אפיינו את הלהט האנטי-יהודי ששרר בכל קצות העולם הערבי זמן רב לפני שלמונחים כגון "כיבוש" ו"התנחלויות" הייתה משמעות -מושגית או מעשית - כלשהי.
אזכור אמיתות בלתי נוחות
כך למשל, ב-18 מאי 1967, בעקבות סילוקם כוחות-השלום של האו"ם מסיני על-פי תביעת המצרים, הכריז מקהיר רדיו "קול הערבים": "מהיום אין עוד כוח חירום בינלאומי שיגן על ישראל. לא נהיה עוד סבלניים... הדרך היחידה שבה ננהג כלפי ישראל היא באמצעות מלחמה טוטאלית, שתביא לחיסול הקיום הציוני".
גנרל חאפז אסד, אז שר הביטחון של סוריה ולימים נשיאה, התרברב כעבור יומיים: "כוחותינו מוכנים לגמרי... הגיעה העת למלחמת חיסול".
ב-27 במאי חזר נאצר על כוונתו הרצחנית והצהיר: "מטרתנו הבסיסית תהיה השמדת ישראל. עמי ערב ששים אלי קרב".
ב-1 ביוני, ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה, איים נשיא עירק, עבדול רחמן עלי (שנרצח מאוחר יותר על-ידי
סדאם חוסיין): "קיומה של ישראל הוא טעות, שיש לתקן. מטרתנו ברורה - למחוק את ישראל מהמפה".
הגורם הירדני והאלמנט הפלשתיני
רוחות מלחמה דומות נשפו בחזית הירדנית ובקרב הפלשתינים. ב-18 בנובמבר 1965 הודיע נאצר: "מטרתנו היא החזרתן המלאה של זכויות העם הפלשתיני. במלים אחרות, מטרתנו היא השמדת מדינת ישראל. יעדנו המיידי: השלמת הכוח הערבי. יעדנו הלאומי: מחיקת ישראל".
חוסיין
מלך ירדן כנראה התרשם מרהב קולני זה, ועל-אף היריבות המרה בינו ובין נאצר חתם ב-30 במאי 1967 על ברית צבאית עם מצרים. הוא הכריז: "כל צבאות ערב מקיפים עתה את ישראל. רע"מ (הרפובליקה הערבית המאוחדת - שמה של מצרים באותה עת), עירק, סוריה, ירדן, תימן, לבנון, אלג'יר, סודן וכוווית... אין הבדל בין עם ערבי אחד למשנהו; ואין הבדל בין צבא ערבי אחד לאחר".
הרטוריקה של ההנהגה הפלשתינית לא הייתה פחות תוקפנית. ב-27 במאי התרברב אחמד שוקיירי, יו"ר אש"ף, קודמו של
יאסר ערפאת: "יום ה-ע מתקרב. הערבים חיכו 19 שנה ליום הזה ולא יירתעו ממלחמת-שחרור".
וב-1 ביוני, בתרועת ניצחון מוקדמת מדי, זעק: "זהו קרב למען המולדת - או אנו או הישראלים. אין דרך ביניים. יהודי פלשתין יצטרכו לעזוב. אנו נסייע להם לצאת מבתיהם הקודמים. מי שייוותר מהאוכלוסיה היהודית הוותיקה של פלשתין יוכל להישאר, אך הרושם שלי הוא שאיש מהם לא ייוותר... אנו נהרוס את ישראל ואת תושביה, ואשר לשרידים - אם יהיו - הספינות מוכנות כדי להגלותם".
כך, בזמן שסגרו עליה צבאות ערב, הכינה ישראל את עצמה למלחמה, ובכלל זה חפרה קברי אחים בתל אביב ובערים נוספות עבור אבידות אזרחיות כבדות שמפניהן חששה.
"שחרור" במובן "חיסול"
השימוש שעשה שוקיירי במלים "מולדת" ו"שחרור" הוא בעל משמעות. ברור כי אלו לא התייחסו ל"גדה המערבית" או לרצועת עזה, שהרי שני אזורים אלה היו בשלטון ערבי, ולכן כנראה לא יהוו את ה"מולדת" שלמענה קרא לכוון את מאמצי "השחרור" הפלשתינים.
נאצר שלט ברצועה; חוסיין - בגדה המערבית, ושניהם לא נקטו יוזמה כלשהי, ולו הקלושה ביותר, להקמת ישות פלשתינית בעלת ממשל עצמי בטריטוריות הללו. ואילו הפלשתינים עצמם התנזרו מכל תביעה לריבונות על יהודה ושומרון ועל הרצועה, צעד שכנראה היה חסר חשיבות ל"השבתן המלאה של זכויות העם הפלשתיני" - הן בעיניהם של הפלשתינים עצמם והן בעיני שאר העולם הערבי.
המשמעות האמיתית של המונחים ששוקיירי השתמש בהם מתגלה בבהירות מן הגירסה המקורית של האמנה הפלשתינית מ-1964. סעיף 16 באמנה קובע כי "שחרור פלשתין... מתחייב מהתביעה להגנה עצמית", וכן כי "העם הפלשתיני מקווה לסיוע בינלאומי... להשבת המצב הלגיטימי בפלשתין לקדמותו... ומתן אפשרות לעם להפעיל את ריבונותו לאומיתו וחירותו".
אולם סעיף 24 לאמנה נוקב במפורש ובדייקנות במה שאינו כלול ב"מולדת" פלשתין, והיכן הפלשתינים נמנעים מלתבוע את החלת ריבונותם וחירותם הלאומיות. הוא הרי מבטל במלים שאינן משתמעות לשני פנים כל תביעה פלשתינית "לריבונות טריטוריאלית על הגדה המערבית בממלכה ההאשמית ועל עזה".
קשה לחשוב על מקור מוסמך יותר לחשיפת כזב של טענה הפלשתינית כאילו הגדה המערבית ועזה הן "מולדת".
אחרי ככלות הכל, אף בגבולות 1967, זמן רב לפני התהוותם של מה שמכונים בשיח הציבורי "שורשי הסכסוך" - קרי ה"כיבוש" וה"התנחלויות" - הוכרזה ישראל כגורם "קולוניאלי", כ"פשיסטית" וכמעצמה בעלת "שאיפות התפשטות".
לפי סעיף 19: "הציונות היא תנועה קולוניאליסטית מעצם התהוותה, תוקפנית ובעלת שאיפות התפשטות במטרותיה, גזענית בדמותה ופשיסטית ביעדיה ובאמצעיה. ישראל נמצאת בחוד החנית של תנועה הרסנית זאת, ומשמשת כעמוד-תווך של הקולוניאליזם, הינה מקור קבע למתיחות ולאי-יציבות במזרח התיכון".
המסקנה היא ברורה. על-מנת להסיר "מתח ואי-יציבות" מהאזור, יש לסלק את ה"מקור" של הצרות הללו - כלומר את ישראל. לפיכך, אין מנוס מן המסקנה שהמשמעות היחידה של הביטוי "שחרור המולדת" היא "חיסול ישראל".
השנאה קבועה ומתמשכת
האמנה הלאומית הפלשתינית של 1964 הוחלפה בגרסה של 1968, אשר המשיכה, במסווה של "שחרור פלשתין", להטיף לחיסולה של ישראל כתנאי מוקדם והכרחי לשלום במזרח התיכון - עתה אף במונחים מפורשים יותר:
כך, סעיף 22 מצהיר כי "שחרור פלשתין יהרוס את הציונות ואת נוכחותה האימפריאליסטית ויתרום לכינון שלום במזרח התיכון".
סעיף 19 מפריך בבהירות כל הסבר שתביעות הפלשתיניות מתמקדות בשטחים הכבושים" לאחר 1967. הוא קובע מפורשות: "חלוקת פלשתינה ב-1947 והקמתה של מדינת ישראל אינם מעשים חוקיים, ללא קשר לחלוף הזמן".
סעיף 20 פונה לעבר עוד יותר רחוק - ל-1917 - כדי לשלול מהיהודים זכות למדינה בגבולות כלשהם בארץ ישראל: "הצהרת בלפור, מערכת המנדט על פלשתין, וכל אשר התבסס עליהם בטלים ומבוטלים. הטענות לקשר היסטורי ורוחני בין יהודים לבין ארץ ישראל אינן תואמות את העובדות ההיסטוריות ואת מושג המדינה ומהותה".
לא ניתן לייחס עמדה זו של התכחשות מוחלטת לזכויות המדיניות של היהודים לתחושות הזעם שעורר ה"כיבוש" הישראלי לאחר 1967. אחרי כלות הכל, היא מבטאת, כמעט מילה במילה, את הכתוב בסעיפים 17 ו-18 של האמנה הפלשתינית הלאומית בגירסתה המקורית שנוסחה לפני 1967, אשר אף היא מדגישה את האיבה הנצחית שחשים הפלשתינים כלפי ישראל - ללא קשר למסגרת כלשהי של זמן או מרחב.
משוקיירי ועד עבאס
זהו, אם כן, ההקשר המושגי, שבמסגרתו יש להבין את סירובו הבלתי מתפשר של מנהיג הפת"ח,
מחמוד עבאס, ה"מתון" כביכול, להכיר בישראל כמדינת הלאום של היהודים. הלא עמדתו זו אינה אלא ביטוי של נאמנותו לאמנה הלאומית הפלשתינית (הן בגרסתה המקורית והן בגרסתה הנוכחית), הקובעת כי "היהודים אינם מהווים אומה מוגדרת עם זהות לאומית עצמאית" ושהקמת ישראל מהווה "הפרה של עקרונות היסוד של מגילת האומות המאוחדות".
האמנה, על שתי גירסותיה, מופיעים באתרו הרשמי של המשקיף הפלשתיני הקבוע באו"ם (Permanent Observer Mission of Palestine to the United Nations) - עובדה שערורייתית רבת-משמעות. הלא, האמנה מעולם לא נוסחה מחדש ולא שונתה רשמית, על-אף ההבטחה לנשיא ארה"ב
ביל קלינטון, ומכתב מעורפל הקובע שסעיפים מסויימים (ללא ציון מפורש) בוטלו. בהקשר זה ראוי להדגיש כי כדי לקיים את ההבטחה לקלינטון, יש לבטל או לתקן 28 (!) מ-33 סעיפי האמנה.
על כן, אין זו אלא עזות מצח נחושה מצד הפלשתינים לצפות להתקבל כחברים בארגון האומות המאוחדות, שעה שהם מנפנפים במסמכים המתארים חברות בת 60 שנה של מדינה אחרת בארגון כ"הפרה של עקרונות-יסוד... של ארגון האומות המאוחדות". יתירה מזו, זהו עיוות שערורייתי מצד
הילרי קלינטון שהאשימה לאחרונה את
בנימין נתניהו כי הוא זה ש"הרג את תהליך השלום".
על כן תהיה זו טעות מסוכנת מצד ישראל אם לא תראה את עבאס, היו"ר הנוכחי של הארגון לשחרור פלשתין, כמי שדבק בעקרונות שהיתווה שוקיירי, היו"ר המיסד של הארגון, ומי שניסח את האמנה המקורית.
קיומה של רציפות מתמשכת זו הומחשה היטב כאשר במושב העצרת הכללית של האו"ם אשתקד קרא עבאס בתיאטרליות: "אחרי 63 שנות סבל, די לנו, די, די!". הצהרה זו תואמת בדייקנות מלאה את הכרזתו של שוקיירי לפני 47 שנים, ב-1964, במושב הראשון של המועצה הפלשתינית: "הפלשתינים סבלו 16 שנות אומללות".
כך, שני יושבי-הראש של אש"פ, ראשון והנוכחי, מציינים את לידתה של ישראל - לא את "הכיבוש" - כחטא הקדמון הנושא באשם הבלעדי ל"סבל" ול"אומללות" הפלשתינים.
קשה להאשימם בהיעדר עקביות...
"הערבים הם אותם הערבים..."
נוכח העובדות שהובאו לעיל, ניתן אולי להבין מדוע רבים לא יחלקו על דעתו של
יצחק שמיר ז"ל כאשר הזהיר בזמנו: "הערבים הם אותם הערבים כשם שהים הוא אותו הים".
אדרבא, יש מי שיראו אישור להערכה "מחוספסת" זו בעובדה שבוועידתה האחרונה בבית-לחם ב-2009, לא ראתה תנועת הפת"ח, "הפרגמטית" לכאורה (שנוסדה ב-1959), צורך לתקן את חוקתה, שבדומה לאמנה הפלשתינית הלאומית, נוסחה אף היא ב-1964, אך מהווה מסמך שונה ממנה.
מסמך זה קובע כי "יעד" הארגון הוא "שחרור מוחלט של פלשתין ומחיקת הקיום הציוני הכלכלי, הפוליטי, הצבאי והתרבותי".
הוא אף נוקב ב"שיטה", שבה יש לבצע את אותה "מחיקה" - באמצעות "מאבק מזוין", ומדגיש ש"זוהי אסטרטגיה ולא טקטיקה. המהפכה המזוינת של העם הערבי הפלשתיני היא גורם מכריע בקְרָב השחרור ובעקירת הקיום הציוני, ומאבק זה לא ייפסק עד שתוחרב המדינה הציונית ופלשתין בשלמותה תשוחרר".
למען הסר ספק לגבי מהי "פלשתין" בעיני הארגון, סמלו הרשמי של הפת"ח מראה כי זו משתרעת על ארץ ישראל כולה - מנהר הירדן ועד לים התיכון.
להפריד בין "סיבות סרק" ו"גורמי-יסוד"
בעשרים השנה האחרונות אפשרה ישראל ליריביה לתמרן אותה למצב מסוכן המאיים לא רק על קיומה, אלא גם על ההכרה בעצם זכותה להתקיים. היחלצותה ממצב זה תלויה באופן מכריע ביכולתה, ורצונה, להבהיר לעולם, ולעצמה, מהי המהות האמיתית של המאבק המתמשך בינה לבין הערבים.
לשם כך עליה להפריד בין "גורמי היסוד" שבשורש הסכסוך לבין "סיבות סרק" המוצגות תכופות ככאלה. דיאגנוזה מוטעית תביא לבחירה בטיפול שגוי, וזה עלול להביא לתוצאות סופניות.
הגיע הזמן להכיר בעובדה שהאיבה הערבית הבלתי מתפשרת כלפי היהודים וכלפי המדינה היהודית:
- אינה נובעת מגבולות המדינה היהודית, אלא מעצם קיומה;
- אינה נובעת ממעשיה של המדינה היהודית, אלא מעצם מהותה;
- אינה אודות מדיניותה של המדינה היהודית, אלא של עצם זהותה;
- ואינה נובעת מ"כיבוש צבאי" יהודי של אדמות ערביות, אלא מעצם קיומה של ריבונות יהודית על אדמות כלשהן.
על ישראל להפנים אמיתות אלה ולהעבירן - בנחישות ונחרצות - לאומות העולם, שאם לא כן, היא אכן עלולה להיות "משוחררת".
